אייאקס אהובתי: שלום נעורים, שלום אהבה

בסיום המשחק בטורינו, התראיין פרנקי דה יונג לטלוויזיה. "הראש שלנו כבר במשחק החוץ בחרונינגן בשבת" (ישיר בספורט4, 19:25), הוא ירה קלישאה. "סתאאאאאאם, אנחנו הולכים לחגוג אל תוך הלילה" והמשיך בצחוק גדול הלאה. זו אייאקס של השנה: צעירה, חצופה, מעזה, לא חוששת מאף אחד. קבוצה שמבינה שהחוזק שלה הוא בהתקפה, שמסתכלת עמוק אל תוך הד.נ.א. של המועדון ומשחקת לפי מה שאבותיה הנחילו לה.

אייאקס הזו מרגשת אותנו בגלל הכדורגל המהפנט, אבל גם בגלל שהיא מכניסה אותנו לסחרור על זמני. מצד אחד אנחנו נזכרים באייאקס של שנות השבעים ושל שנות התשעים, איפה ומי היינו ומה עשינו כשראינו את הפלא ההוא. מצד שני אנחנו נפעמים מהרוח הצעירה שמובילה את הקבוצה הזו לגבהים שאף אחד לא ציפה להם. אומץ הלב של בחורים צעירים לחשוב רק התקפה, לעשות עקבים ברחבה בברנבאו, להתמסר 25 מסירות בלי ששחקן יובנטוס נוגע בכדור, להדיח את רונאלדו וראמוס – אלה דברים שרק אנדרדוג שמורכב מצעירים חסרי פחד מסוגל לעשות.

כבר שנים שהמועדון נשאר נאמן למה שמנחה אותו מאז שנות השבעים: קודם כל משחקים שחקני בית, אם אין תחליף באקדמיה מביאים רכש מבחוץ. בקיץ הזה הוחלט, אחרי ארבע שנים ללא תואר, לפתוח את הארנק. שחקנים כמו טאדיץ' ובלינד לא היו נרכשים בעבר. תקרת השכר הפנימית, שעמדה על מיליון יורו, נפרצה. טאדיץ' מרוויח כ-2.5 מיליון ובלינד קרוב לשני מיליון, אבל הם מראים לבחורים הצעירים את הדרך, מרימים כשפחות הולך, מסבירים מה עושים ברגעים פחות טובים. אם בדקות הראשונות של המשחק בטורינו פרנקי דה יונג עוד לא נכנס לעניינים, בלינד ירגיע ויוביל התקפות במקומו.

אייאקס חוגגת בטורינו. שלום אהובה (Gettyimages)

אייאקס תמיד הקפידה לשחק במערך 4-3-3 עם שחקני כנף על הקו. "לקיצוניים צריך שיהיו סימנים של סיד על הנעליים" היא אימרה הולנדית ידועה, שמרמזת לכך ששחקני הכנף צריכים להרחיב את שטח המגרש ולא להיכנס לרחבה. אריק טן האח, המאמן שאחראי לעונה הנהדרת הזו, משחק באירופה 4-2-3-1. לפני רביעיית ההגנה הוא משחק עם שני קשרי 6, מאוד לא הולנדי. בצדדים טאדיץ' וזייך, והם בתפקיד חופשי. ילכו לאן שירצו, השאר כבר יבואו אחריהם. אין יותר שחקני כנף, אין הנעת כדור בלתי נגמרת בין הבלמים רק כדי להגיד שמחזיקים בכדור. כל הזמן משחקים לעומק.

פרנקי דה יונג הוא עוד שלב בהתפתחות ההולנדית מאז יוהאן קרויף. היו שם ואן באסטן וחוליט, קומאן וברחקאמפ, סניידר ורובן. לפרנקי יש הכל, מהירות, דריבל, חכמת משחק, תחכום. מהעונה הבאה הוא יהיה אחד ממובילי ברצלונה. גם מתייס דה ליכט הוא שלב משמעותי בהתפתחות הזו. בגיל 19 כבר רשם מעל מאה הופעות בקבוצה הבוגרת, הוא הקפטן שלה. הגול הרונאלדואי שלו בטורינו מתכתב עם הנגיחה של ואן באסטן בגמר המחזיקות של 1987, עם הנגיחה של פטריק קלייברט בחצי גמר מונדיאל 1998. טאדיץ' הוא ממשיכו של יארי ליטמאנן. כל מה שאייאקס עושה השנה – הוא עוד שלב באבולוציה של המועדון.

זו קבוצה ששיחקה כדורגל של שחקן פלייסטיישן מקצועי במינכן, במדריד ובטורינו. היא חשבה רק התקפה, רק על ההנאה מהמשחק. ההנאה של השחקנים, האוהדים והצופים. כן, לכולם ברור שבעונה הבאה רבים מהשחקנים האלה לא יהיו פה ויתחילו בתהליך בנייה מחודש. נכון, אולי ניאלץ לחכות עוד 20 שנה עד ששוב תצמח קבוצה כזו באמסטרדם. אז מה? בעולם ציני שבו מי שיש לו כסף מנצח תמיד, קונה את כל השחקנים הטובים, קובע את כללי המשחק ומדיר את מי שאין לו את היכולות הכלכליות הדומות, איאקס היא נווה מדבר. היא מזכירה לנו את הכדורגל שחלמנו עליו, היא גורמת לנו להתרגש סתם מכדורגל. לא צריך יותר מזה.

טאדיץ' ודה יונג. איזו עונה  (Gettyimages).