זה התחיל בעסקי סיגריות ואלכוהול. שני קציני קג"ב לשעבר, ויקטור גושאן ואיליה קזמאלי, הקימו את חברת שריף ב-1993 על מנת לנצל את הגבול הרעוע עם אוקראינה ולהבריח כמויות עצומות של סחורה, אשר חלקה הגדול הוחזר באופן מיידי חזרה לאוקראינה ברווח, תוך עקיפת מכסים. תוך זמן קצר, הם מיסדו קשרים חזקים מאוד עם הנשיא המושחת, בשיטת יד רוחצת יד, והשתלטו כמעט לחלוטין על המדינה. המדינה הזו, טרנסניסטריה שמה, לא באמת קיימת אם תשאלו את הפוליטיקאים ברחבי העולם. היא לא מוכרת מבחינת הקהילה הבינלאומית שרואה בה חלק ממולדובה. ואולם, מעשית היא שם – פס אדמה צר בגדה השמאלית של נהר דניסטר, כלואה בין מולדובה לאוקראינה.
טרנסניסטריה נוצרה ב-1991, מיד אחרי התפרקות ברית המועצות. יש בה רוב לרוסים מבחינה אתנית, אשר לא התלהבו בלשון המעטה ללמוד מולדבית ולהיות חלק ממולדובה העצמאית החדשה. אז הם הכריזו על עצמאות בעצמם, בגיבוי רוסיה שסייעה להם במלחמה הקצרה, ומאז הם סוג של מדינה, בה קפא במובנים רבים הזמן. הם שומרים על הדגל הסובייטי האדום, עם הפטיש והמגל בפינה – רק עם הפס הירוק שחוצה אותו. פסלו הענק של לנין ניצב לפני הפרלמנט בבירה טירספול, וסממנים של המשטר הקומוניסטי עדיין נמצאים בכל מקום. בעצם, רוב הבניינים בטרנסניסטריה נותרו מהתקופה הסובייטית. מעט מאוד התחדש שם, ורוב התושבים עדיין שומרים על תקווה להחזיר את ברית המועצות לגדולה. במשאל עם שהתקיים ב-2006 הצביעו 97 מהאזרחים בעד איחוד עם רוסיה.
סופרמרקטים, תחנות דלק, ערוץ טלוויזיה וקזינו
האיחוד הזה לא יכול לצאת לפועל, אבל המשטר בטרנסניסטריה שומר בקנאות על הגבול עם מולדובה כאשר זה נוח לו. כך לא נותנים לאף אחד לברוח, ומנגד אפשר לגבות מסים ומכסים שונים על הסחורות הנכנסות. בתחקירים שונים שפורסמו, נטען כי הנשיא לשעבר איגור סמירנוב, שכיהן בתפקיד במשך שני עשורים תמימים, קיבל באופן אישי תשלום מכל מוצר שנכנס לטרנסניסטריה. הטענה הזו נשמעת הגיונית יותר כאשר יודעים כי בנו עמד בראש שירותי המכס במשך כל שני העשורים המדוברים.
לא יהיה פשוט למצוא מדינה מושחתת יותר מטרנסניסטריה. הצמרת השלטונית בה עשתה המון ממכירת נשק סובייטי שנותר בה, ואנשי העולם התחתון – הן רוסים והן אוקראינים – נהנים מאוד לפעול בשטחה, אם כי חלקים חוסלו במסגרת פעולות תגמול הדדיות. מספרים כי לגושאן היה לא מעט מזל כאשר רכבו התפוצץ במרכז טירספול, ושלושה אנשים נוספים שהיו איתו נהרגו, אך הוא ניצל. איכשהו, הבחור הזה תמיד יוצא עם ידו על העליונה, ותאגיד שריף שלו משגשג מאוד. הוא נמצא בכל מקום בחייהם של תושבי טרנסניסטריה.
רוצים לקנות בסופרמרקט? הרשת הגדולה היחידה במדינה שייכת לשריף. רוצים לדבר בטלפון נייד? רשת הסלולר היחידה במדינה שייכת לשריף. רוצים לקנות רכב ולנסוע בו? יבואנית הרכב המובילה במדינה היא שריף, וגם רשת תחנות הדלק הגדולה שייכת לשריף. לקונצרן יש גם ערוץ טלוויזיה, עיתון, קזינו. בעצם, אין דבר שלא שייך לו, וזה כולל בלעדיות על יבוא של מוצרים רבים מאוד שהגיעו היישר מהמשטר עוד בשנות ה-90. סוחרים אחרים אינם מורשים להכניס למדינה יין, סוכר או קפה – הכול חייב לעבור דרך שריף.
הלבנת כספים והכרה בינלאומית
חלומם הרטוב של תושבי טרנסניסטריה הוא להתקבל לעבודה בשריף. אוכלוסיית המדינה מונה כחצי מיליון תושבים, וכ-20 אלף מהם מועסקים בקונצרן, בו ממוצע השכר כפול בהשוואה לכל השאר. בתוך טרנסניסטריה, ידוע כי ביקורת פומבית על שריף לא מתקבלת בעין יפה, ואף עלולה להיות מסוכנת. ויש לתאגיד המפלצתי הזה גם מועדון כדורגל שהעפיל העונה באופן סנסציוני לשלב הבתים בליגת האלופות.
את שריף טירספול מיסדו גושאן וקמזאלי ב-1997, ולפי ההערכות היו לכך שתי סיבות מרכזיות. הראשונה – מועדון מסוג זה יעיל מאוד למטרת הלבנת כספים. השנייה – המשטר שאף לקדם את טרנסניסריה בזירה הבינלאומית, ועל הדרך להראות למולדובה מאיפה משתין הדג. גם בהיבט זה מהווה הכדורגל כלי פוליטי וחברתי לא רע, ואנשי שריף לא התקמצנו בבניית האיצטדיון ומתקני האימונים. הם הוקמו בתחילת המילניום אי שם בשדות ליד טירספול בעלות שהוערכה בכ-200 מיליון יורו. יש הגורסים כי אלה המבנים המודרניים היחידים בטרנסניסטריה כולה.
המיזם שינה את הכדורגל באזור באופן קיצוני. חשוב להבין כי המשחק לא היה מפותח במולדובה גם בעידן ברית המועצות, אז לכל רפובליקה הייתה בדרך כלל קבוצה אחת מובילה ששימשה סוג של נבחרת לאומית בליגה הסובייטית. הנציגה מולדבית, ניסטרו קישינב, שיחקה לרוב בליגות הנמוכות, וביקוריה בליגה הבכירה הסתיימו לרוב באסון ספורטיבי. את עונת 1983, למשל, סיימה ניסטרו עם 27 הפסדים ב-34 מחזורים. אחרי התפרקות האימפריה, המצב הידרדר עוד יותר, והאצטדיונים הוזנחו עוד יותר. ממוצע הצופים במשחקי הליגה המולדבית עמד על מאות בודדות. לתוך המציאות הזו התפרצה שריף, שרכשה זרים בינוניים מכל קצוות תבל, והייתה גדולה על הליגה בכל פרמטר. וכן – היא משתתפת בליגה המולדבית למרות שאינה שייכת למדינה בעיני עצמה. מאז 2001, זכתה שריף ב-19 אליפויות מתוך 21. רק ב-2011 וב-2015 היא פספסה משום מה את הפסגה, גם אם הציגה מאזן מצוין.
כוכב עבר בולט: סמואל יבואה
על הדרך, סברו אנשי שריף כי יוכלו להרוויח כסף מהשבחת הזרים, אך זה לא ממש עבד. המודל העסקי של שחטאר דונייצק לא הצליח בטרנסניסטריה, והרכש היקר ביותר בתולדות המועדון היה כושל במיוחד – החלוץ הסרבי מרקו מרקובסקי נרכש ב-2013 תמורת מיליון יורו, והגיע תוך זמן קצר בהשאלה לבני סכנין. יוצא טירספול שהותיר רושם משמעותי הרבה יותר בליגת העל היה הסקורר הגנאי סמואל יבואה שכיכב בהפועל כפר סבא, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, אבל בשורה התחתונה לא עבר בשריף אף שחקן שהצליח במיוחד בהמשך דרכו. רוב הזרים מגיעים לשם לתקופה קצרה יחסית, וגם תחלופת המאמנים גבוהה מאוד. מאז הקמת המועדון לפני 24 שנים עברו בו 24 מאמנים, והקדנציה הארוכה ביותר – שש שנים – שייכת לליאוניד קוצ'וק הבלארוסי אי שם בין 2004 ל-2009.
למרות חוסר היציבות התמידי, הניסיון המצטבר בכל זאת משחק תפקיד, ושריף העפילה ארבע פעמים לשלב הבתים בליגה האירופית בעשור הקודם. רשימת הישגיה כוללים בין היתר ניצחון על דינמו קייב, ושני "הפסדים בכבוד" לטוטנהאם. עם זאת, השאיפה להתברג בליגת האלופות לא הרגישה מציאותית במיוחד. ברשימת קבוצות שהדיחו את הטרנסניסטרים במוקדמות בשנים האחרונות אפשר למצוא את קרבאח, סבורטאלו טביליסי, שקנדרבאו האלבנית, וגם הפועל באר שבע. זה אפילו לא היה קרוב, ואף אחד לא ספר את שריף ברצינות גם העונה. אלא שהפעם, עם המאמן האוקראיני המוערך יורי ורנידוב, היא פגעה בול.
סגל אלמוני שהורכב באקראי
ניצחונות על טאוטה ואלאשקרט בשלבים המוקדמים היו הגיוניים, אבל אז העיפה שריף את הכוכב האדום בלגרד והביסה ללא תנאי את דינמו זאגרב עם 0:3 ביתי. וזה מדהים במיוחד כי מי שמתבונן על הסגל שלה מוצא אוסף די מקרי של שחקנים אלמונים מברזיל, קולומביה, פרו, יוון, מאלי, גינאה, גאנה, לוקסמבורג, טרינידד, מלאווי, בוסניה, סלובניה, סרביה, אוזבקיסטן וחוף השנהב. רובם המוחלט הצטרפו בשנתיים האחרונות, ללא אסטרטגיה כלשהי אפילו בטווח הבינוני. על פניו, אין להם שום דבר במשותף, והם יתפזרו לכל עבר במהרה, אבל בינתיים יש להם שישה משחקים מרתקים על הבמה הגדולה של היבשת.
ואולי יש שיתפתו להגדיר את שריף כסינדרלה וכהפתעה מרעננת, אבל היכרות עם אופיו של הפרוייקט ועם הבעלים לא בדיוק מאפשר זאת. זהו מועדון בעייתי מאוד שמייצג "מדינה" בעייתית, ובאופן כללי מדובר בקוריוז עצוב למדי בצ'מפיונס-ליג. קשה להגדיר את הביקור בטרנסניסטריה כחוויה מרגשת, ויש למנור סולומון לא מעט מזל בכך שיום הכיפורים נפל דווקא על הנסיעה הקצרה הזו של שחטאר (הערב ב-19:45). בהמשך, יגיעו לטירספול גם אינטר וריאל מדריד, וזה קצת מוגזם. אבל, כפי שכתב סלבה מלמוד, עיתונאי אמריקאי יליד מולדובה, "אין דבר שעבודה קשה, אנשי קג"ב וחבורה של סוחרי נשק בלתי חוקי לא יכולים להשיג".
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
