"באיירן מינכן כמו מיקי מאוס", כך שרו מעל 13 אלף אוהדים בקופנהאגן ב-22 באוקטובר 1991, וסיפקו לתקשורת הגרמנית את הכותרת ליום שאחרי אחת התבוסות המשפילות שידע הכדורגל במדינה אי פעם. המקרה היחיד בהיסטוריה בו מועדון הפאר ספג שישייה במסגרת אירופית. וזה לא קרה מול ריאל או ברצלונה, גם לא מול אחת האיטלקיות או אייאקס.
מי שמחצה את באיירן 2:6 בסיבוב השני של גביע אופ"א – בדיוק היום לפני 30 שנה – הייתה קבוצה דנית בינונית בשם בולד קלובן 1903. אלופת עבר שירדה מגדולתה ולא זכתה בתואר מאז 1978, וניסתה לבנות עצמה מחדש (שנה לאחר מכן התמזגה עם הקבוצה הנוספת של העיר והפכה למה שאנחנו מכירים היום כפ.צ. קופנהאגן).
אבל מעז יצא מתוק. דווקא המפלה ההיסטורית הזו – בעיצומה של העונה הכי גרועה של באיירן מאז 1977/78 – הובילה לשינוי המיוחל שהפך את המועדון לאימפריה ניהולית, מקצועית וכלכלית.
באיירן מינכן ספגה תבוסות בעבר, בעיקר בשנות ה-70'. היו שישיות בליגה, הייתה גם השביעייה המפורסמת מול שאלקה (7:0 בדצמבר 1976) ועוד 7:1 מול פורטונה דיסלדורף שנתיים לאחר מכן. באירופה היה הפסד 5:1 לאיינטרכט פרנקפורט בחצי גמר גביע אופ"א ב-1980. אבל שישייה במסגרת בינלאומית? זה מעולם לא קרה. לא לפני ובטח לא אחרי אותו ערב ב-22 באוקטובר 1991.
עונה לפני כן סיימה באיירן כסגנית האלופה, מרחק שלוש נקודות מקייזרסלאוטרן. יופ היינקס נשאר על הקווים, אבל התקשה לבנות את הסגל מחדש ללא הקפטן קלאוס אאוגנטלר שפרש ויורגן קולר ושטפן רויטר שעברו ליובנטוס. תבוסה כואבת 4:1 בבית לשטוטגרטר קיקרס במחזור ה-12, הציבה את באיירן במקום ה-12 וגרמה לפיטוריו של המאמן. במקומו מונה כוכב העבר סורן לרבי, שידע ימים יפים כשחקן הקבוצה, אבל היה חסר ניסיון כמאמן. רק בן 33, ללא תעודת אימון בגרמניה וכזה שהתנהל עדיין כשחקן. הוא החל את דרכו עם תבוסה ביתית 3:0 לבורוסיה דורטמונד, הפסיד 3:2 גם לשטוטגרט ואז זימן לו לוח המשחקים חזרה הביתה.
לרבי לא היה רק גיבור לאומי בדנמרק, אלא שיחק כילד בקבוצת B 1903, היריבה של באיירן בגביע אופ"א. זו אמורה הייתה להיות עוד תחנה בדרך. או כפי שהגדיר זאת אולאף תון: "באיירן תניף את הגביע, הקבוצה הדנית היא בסך הכול משוכה קטנה בדרך". אף אחד לא חשב שבסיום המשחק יודה לרבי בייאוש: "כל אירופה צוחקת עלינו עכשיו".
"רצינו לשחק מולם, אבל לא חשבנו שנוכל לנצח, ובטח לא 2:6", סיפר לימים שחקן הקבוצה לורן אולדביירג. "שטפן אפנברג עבר אותי בקלות ובישל למאזיניו (החלוץ, לא אלוף העולם מ-1994 – ת.י) אבל מאותו רגע הם עצרו. הם השיגו את שער החוץ שלהם ונדמה היה שלא ממש משנה להם אם יספגו שער או שניים כי בגומלין בבית הם ישלימו את העבודה".
אז באיירן עלתה ליתרון צפוי בדקה ה-32, אבל אחרי חמש דקות הגיע השוויון של הכוכב המקומי מיקאל מניקה והמארחים הרגישו שיש כאן אפשרות להדהים את אירופה. "ראינו שהם לא ממש מתאמצים, ולנו בצד השני הכול עבד", המשיך אולדביירג. איבן נילסן השלים את המהפך עם פנדל בדקה ה-57, מניקה חגג צמד ובדקה ה-77 כבר היה 1:5. אולדביירג עצמו נעץ בדקה ה-88 את השישי מול גראלד הילרינגאוס, שוער קבוצת המילואים של באיירן שנזרק למערכה בגלל פציעתם של ריימונד אאומן ומחליפו סוון שוייר (והעובדה שטוני שומאכר הוותיק שהוזעק לאחר שפרש במדי פנרבחצ'ה לא יכול היה לשחק באירופה), ומרקוס מונש יכול היה רק לצמק בדקה ה-90.
"היינו עצובים בגלל השער שספגנו בדקה האחרונה כי הבנו שהם צריכים רק ארבעה שערים במינכן כדי להדיח אותנו", אמר אולדביירג. "חשבנו שהסיכויים עדיין לרעתנו, אבל בגומלין השוער פאלה פטרסן נתן את משחק חייו. במקום להפסיד בשישה שערים, ספגנו רק אחד ועלינו לשלב הבא".
אמנם היו לא מעט חיסורים וההרכב היה משני, אבל ב-11 של באיירן היו אז אלופי העולם מ-1990, תומאס ברטהולד ואולאף תון. לצדם הופיעו שחקני נבחרת כמו אפנברג וכריסטיאן ציגה, ומהספסל עלה חלוץ מוכח כמו ברונו לבאדיה שהגיע מהאלופה קייזרסלאוטרן. כל אלה לא מנעו התבזות חסרת תקדים.
בריאן לאודרופ, שנעדר אז בגלל פציעה מהסגל של באיירן ושימש באופן מוזר למדי כפרשן בטלוויזיה הדנית, נותר ללא מילים. "באמת שאין לי מה לומר", סיכם אז הקשר. "הכול הצליח להם ומנגד לנו שום דבר לא עבד. אף פעם לא חוויתי משחק כזה".
למאמן לרבי דווקא היה הרבה מה לומר אחרי ההתפרקות המבישה. "השחקנים לא הבינו מילה ממה שביקשתי", רתח לאחר המשחק. "הם ביישו אותנו והבושה הזו חדרה לעצמותיו של כל אוהד. זו ממש לא בדיחה. זה אמיתי וזה קרה. נקווה רק שלא נרד ליגה עכשיו". לרבי לא טעה, אגב. "הוא דיבר כל כך מהר בגרמנית-דנית שלו והיה קשה להבין מה הוא רוצה", הסביר הקשר מנפרד בנדר.
אולי הנס, שניהל את המועדון כמעט לבדו במשך 12 שנים כג'נרל מנג'ר, טען כי זו "השעה הכי שחורה בקריירה שלי", ושמע את נשיא המועדון פריץ שרר מבקש מפרנץ בקנבאואר וקרל היינץ רומניגה לחזור כסגנים. יומיים לאחר המשחק, ועוד לפני הגומלין, שני הסמלים כבר הוצגו והקימו קבינט ניהולי משולש יחד עם הנס. היריבים אמנם לעגו ("הם היו מועילים יותר על המגרש", קבע גינטר נצר שאימן אז את שאלקה; "אם פרנץ רק ישתעל, כל המועדון ירעד", הוסיף מיכאל מאייר שאימן את דורטמונד) אבל ההיסטוריה הוכיחה אחרת.
אותה עונת בלהות הסתיימה ללא הכרטיס לאירופה, עם המיקום (10) הכי נמוך כאמור מאז 1977/78, עם 15 הפסדי ליגה ועוד חילופי מאמנים (לרבי פוטר לאחר שבעה הפסדים ואחוז ההצלחה הכי גרוע של מאמן כלשהו במועדון – 1.18 נקודות למשחק). אבל תהליך הבנייה מחדש החל. בקיץ הוחזר לותר מתיאוס, הקבוצה שמה יד על כישרונות צעירים מהליגה כמו מהמט שול (ויותר מאוחר גם אוליבר קאן), סיימה כסגנית ועונה לאחר מכן כבר החזירה את תואר האליפות (עם בקנבאואר על הקווים).
היו סכסוכים, היו בעיות וגם לא מעט סיפורים עסיסיים בימי פ.צ. הוליווד, אבל אותה תבוסה מחפירה באצטדיון גנטופטה היא שהאיצה את תהליך המודרניזציה בבאיירן מינכן ועיצבה את המועדון מחדש. היא שיצרה את המפלצת ששולטת היום באופן בלעדי בכדורגל הגרמני.
