אוהדי ספורט הם עם טוטאלי, אבסולוטי. צר עולמם כעולם נמלה, אם הם מחליטים לנכס משהו לעצמם, שאלוהים יעזור למי שיגיד מילה. קחו, למשל, את מודי בר-און. איש רוח, במאי, תסריטאי, יוצר שאחראי לכמה מאבני הדרך החשובות בעולם התרבות הישראלי, אדם שכל אבן שראה לצד הכביש הפכה אצלו לסרט תעודה מרתק.
אבל לא – בשביל אוהדי הספורט, בשבילנו (שהרי גם כותב שורות אלה נמנה עם המתייגים) מודי בר-און הוא קודם כל "ההוא מאולפן ליגת האלופות". כאילו לא היו החמישייה הקאמרית וסקירות היסטוריות מעשירות, כאילו לא נכתבו טורים הומוריסטיים במגוון עיתונים, כאילו הוא לא היה אחד מיוצרי הדוקו הגדולים שידעה מדינת ישראל – עבורנו העולם של מודי בר-און הוקף בשגיא כהן, נדב יעקבי ואבי מלר, כולם עטופים במוזיקה המרנינה של ליגת האלופות. מבחינתנו פשוט לא היה צריך יותר כדי להתאהב.
בספטמבר 2011, לפני כמעט עשור, כתב יובל ברוסילובסקי טור שכותרתו "למה כולנו אוהבים לאהוב את מודי בר-און?" בעקבות בחירת וואלה! בו כקונצנזוס הגדול של עולם התרבות הישראלי. "מדובר קודם כל במישהו שהוא עילוי. מבחינת הומור, אינטלקט וידע מדובר בגאון", אמר אז מלר כשהוא מרעיף שפע מחמאות (אתם רואים? אפילו במדור התרבות המצוטט הראשון הוא קולגה מאולפן האלופות). יש לו הופעה טלוויזיונית כל כך נטולת פוזות וכל כך שנונה וחריפה, שפשוט אי אפשר לא להתאהב בו". אייל אופנהיים, העורך הראשי של ערוץ הספורט בשנות ה-90 ומי שהביא את בר-און לאולפן ליגת האלופות, הוסיף: "אתה פוגש אדם שהוא מצחיק ושנון אבל שבניגוד להרבה אחרים לא מכריח אותך לצחוק. יכולת כתיבה כמעט נדירה, קור רוח ויכולת לנהל שידור חי כאילו הוא נמצא כרגע במטבח שלו וחותך סלט".
מלר ואופנהיים תיארו זאת במדויק מתוך חוויית העבודה המשותפת שלהם עם בר-און, אבל ספק אם הצופים בטלוויזיה הבינו בזמן אמת איזה מהפך היסטורי עובר עליהם. שידורי האולפן עד תחילת שנות ה-90 היו מאוד מונוטוניים. היה לנו רק ערוץ אחד והוא זה שדרכו קיבלנו את כל השידורים, אפילו כשערוץ 2 הניסיוני נכנס לתמונה. היה לזה קסם משלו (געגועים לשפם של אורי לוי), אבל המעבר לטלוויזיה בכבלים פתח את התחרות וההצערה הסגנונית הייתה מתבקשת.
מיילן טנזר, שהקים וניהל את ערוץ הספורט בראשית דרכו, ידע מה הקהל שלו צריך הרבה לפני שהצופים עצמם הבינו את זה. מבחינת טנזר, שגמע טלוויזיה אמריקאית עד שעלה לישראל בגיל 23, הפולקלור והקצב היו חשובים לא פחות מהמידע. הוא עיצב ערוץ ששידורי האולפן שלו עמדו בצלמה ובדמותה של ESPN – הרכב צעיר, דינמי ושופע בהומור עצמי. את הטאלנטים הישראלים הקיף בדמויות כמו סלבה ברזילאי ז"ל, יהודה ארם ושימי ריגר יבדל"א, שהעברית הקלוקלת שלהם הייתה משנית לצבע, לחיות ולקאלט שהכניסו לשידורים.
כל זה היה טוב ויפה, אבל את קפיצת המדרגה סיפק אולפן ליגת האלופות, שבמשך שנים נחשב, ובצדק, להפקת הדגל של תוכניות האולפן בישראל, וכמו שאמר טל ברודי בהקשר אחר – "לא רק בספורט – בהכול". זה קרה בעיקר בזכות הליהוק המבריק של בר-און, שהביא לנו לראשונה שידור מסוג אחר – לא מעונב, לא מחויט, לא מסורק. הוא היה מרושל ועדיין מנהיג בלתי מעורער של העולם החדש. באחד השידורים מהשנים האחרונות זיהתה אשתי כתם קטן על הסווטשירט של בר-און. "איך נותנים לו ללבוש את זה בשידור?" שאלה בתמיהה. "אם לו לא יתנו, למי כן?" שאלתי-עניתי בתגובה.
כי זה היה מודי בר-און. לאף אחד לא היה אכפת מעיצוב השיער המחריד או מהסוודר והסניקרס שאיתם עלה לשידור. הוא העביר מסר צעיר יותר, מחוצף יותר, מתריס יותר, אבל זה גם היה התחכום שלו – איש לא ראה בו מורד או פורץ דרך, אף על פי שלחלוטין היה כזה. הוא היה מגיש שקט ונבון, שידע לאזן את ההתלהבות וההתלהמות של שותפיו לאולפן ועדיין להיות מסמר המסיבה.
יש אנשים שלא צריך יותר מדי כדי לגלות את אופיים החוץ-טלוויזיוני. אין שום סיבה לנסות להכיר אותם באמת כדי לתהות על קנקנם. ברמה האישית, לא החלפתי מעולם מילה עם מודי בר-און, ועדיין, ברור לי, כמו לרבים מכם, שהתהייה 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא' מתלבשת עליו בול. בצורת סווטשירט, כמובן.
