הזוכה
זו חייבת להיות צרפת, הפייבוריטית הגדולה שמחזיקה בסגל את אמבפה, קאנטה ועוד שלל שחקנים מהשורה הראשונה ביבשת. אלופת העולם המכהנת מגיעה ליורו עם קאדר מעולה ומאמן שיודע את העבודה, וגם עם תקדים היסטורי: בפעם הקודמת שהגיעה ליורו כאלופת העולם, היא הניפה את הגביע. לכאורה, אין סיבה שההישג הנחמד לא ישוחזר, אבל מצד שני, אם צ'לסי הצליחה לקחת לסיטי את גביע האלופות, יש מצב שגם ביורו תהיה לנו הפתעה.
המפתיעה
אומנם היא מדורגת ראשונה בעולם כרגע, אבל זה לא אומר שבלגיה היא אכן הנבחרת הטובה ביותר על הגלובוס. זה כן אומר שיש מצב לא רע שהיא תהיה הסוס השחור (כן, הכניסו כאן בדיחה על בלגים וסוסים) של הטורניר. כבר כמה שנים שלנבחרת הבלגית יש את סגל השחקנים המעניין ביותר באירופה, אבל איכשהו זה אף פעם לא מספיק. מה שכן, בניגוד לתדמית האפורה והמייאשת של הכדורגל הבלגי, הכדורגל של הנבחרת התקפי ומספק הנאה לא קטנה לחובבי המשחק ההרפתקני, ככה שגם אם יגיעו רק עד החצי – לפחות יהיה פאן במקסימום.
זו שמחכה בשקט
בטח שמתם לב שכמעט ולא שומעים על איטליה בהקשר של היורו הנוכחי. נכון, אין להם את השחקנים שיש לצרפת או את היח"צ המוגזם שיש לאנגליה. וגם אין להם שמות מי יודע מה בקישור ובהגנה (חוץ מקייליני, שנראה שמשחק בנבחרת עוד ממונדיאל 1982). אבל ההתקפה האיטלקית מפוצצת בשמות – אימובילה, אינסינייה, בלוטי וקייזה, שיכולים לטרוף את הקלפים ולאפשר לסגל האפור יחסית שמאחוריהם לצעוד קדימה במעלה הטורניר. ועוד משהו שצריך לזכור: איטליה לא העפילה למונדיאל 2018. מישהו יצטרך למחות את זכר הפדיחה הזו, והיורו הוא הזדמנות נפלאה לכך.
אפשר להימנע
עוד נבחרת שעשתה פדיחות ב־2018, אם כי לפחות הצליחה להעפיל למונדיאל, היא גרמניה. את ההפסד ההוא לקוריאה הדרומית לא ישכחו עוד הרבה זמן, כנראה, וגם סגל עם שמות כמו לאון גורצקה וג'ושוע קימיך לא ממש יתרום לשיקום התדמית. משהו קרה לנבחרת הגרמנית בשנים האחרונות, ואפשר היה לראות את זה גם במהלך מוקדמות המונדיאל. זה יהיה טורניר הפרידה של יואכים לב מהנבחרת, ולמרות הרצון לעשות את זה בטעם טוב, איכשהו קשה לראות את זה קורה. גרמניה שובצה לבית המוות – עם צרפת ופורטוגל – ולמרות החיבה הלאומית ל"קשה", לא קל לדמיין את הנבחרת הגרמנית דוהרת כרגיל אל השלבים המאוחרים. וגם אם כן, התחושה היא שיפה זה לא יהיה.
שיר פרידה
יודעים מי לא יהיה ביורו 2024, אם גם הוא אשכרה ייערך ב־2024? נכון, כריסטיאנו רונאלדו. סתם, אין דרך באמת לדעת את זה, חוץ מההנחה הסבירה שלבחור בן כמעט 40 לא יהיה מה לחפש בטורניר. אבל עד אז יש עוד זמן, ובינתיים יש לרונאלדו משימה כפולה: הראשונה היא להגיע כמה שיותר רחוק ביורו עם המחזיקה בתואר – למי ששכח, ובאמת שזה בסדר כי חלפו יובלות מאז, פורטוגל זכתה ביורו האחרון; המשימה השנייה שלו היא להיראות טוב כי יובנטוס רוצה להעיף אותו, והוא מחפש בית חדש. רונאלדו רגיל לקחת את העניינים לידיים לבד, והפעם יהיה מסקרן לראות איך זה יסתדר לו – אחרי שנתיים ביובנטוס נראה שמשהו בו כבה קצת. אולי היורו יחזיר לו את הטעם של פעם, רגע לפני שהוא נפרד מהבמה הזו.
מה אתם רוצים, מה
לראשונה בהיסטוריה ייערך טורניר היורו על פני 11 מדינות, וזה עוד אחרי ששתיים נוספות נפסלו בגלל הקורונה. התכנון הזה, שנולד עוד לפני שידענו על הנגיף שטרלל את העולם, הוא פרי מוחם הקודח של עסקני אופ"א המדופלמים. בשלב הבתים השיטה המטופשת שהגו לא ממש תורגש, כי הנבחרות יעבירו את שלושת המשחקים בלי נדודים מיותרים. אבל משמינית הגמר יתחילו המסעות – דבר שבטח לא יועיל לשחקנים אחרי עונה צפופה במשחקים ואינטנסיבית במיוחד. על האוהדים, כמובן, אין מה לדבר – עסקני כדורגל לא מתעניינים בהם באמת. לפחות ביורו הבא חוזרים לשיטה הטובה והמוכרת. אבל יאללה, אף אחד לא בא לבאס פה, בואו נהנה מהחודש הקרוב עד כמה שרק אפשר.
מה דעתך על הכתבה?