כל טורניר גדול מושך אליו חובבי כדורגל קטנים יותר, כאלה שלא מכורים למשחק בימים של של שגרה. רגע לפני פתיחת יורו 2020, קיבצנו במיוחד את ההתמודדויות הגדולות שצפויות בטורניר הקרוב. לא בטוח שבכולן יהיה כדורגל איכותי, אבל דבר אחד בטוח – תהיה מלחמה.
צרפת – פורטוגל
שלושה משחקים נערכו בין צרפת לפורטוגל במסגרת אליפויות אירופה, וכולם נכנסו ל"פנתיאון". היו אלה מפגשים מכוננים ומדהימים, וכל קרב נוסף ביניהן מעורר המון זיכרונות מרתקים בקרב האוהדים. המפגשים המדוברים התקיימו בעידנים שונים, ונדמה כי רוב הכוכבים של שתי הנבחרות מאז שנות ה-80 ועד היום נטלו בהם חלק, גם אם זה לא מדויק לגמרי. העלילה מתחילה בחצי הגמר יורו 84', שהתקיים על אדמת צרפת. אצטדיון ה"ולודרום" במארסיי, מפוצץ מעבר לתכולתו הרשמית. כל מי שחזה בדרמה המופלאה הזו לא ישכח אותה לעולם. היה זה באמת ובתמים אחד המשחקים הכבירים בכל הזמנים, עם תסריט חלומי ומהפנט.
הטריקולור עלו ליתרון בזכות כדור חופשי של המגן השמאלי ז'אן פרנסואה דומרג, שנכנס להרכב בתחילת הטורניר והוכיח את עצמו מעבר לציפיות. "היינו צריכים להבקיע הרבה שערים ולהכריע את המשחק הרבה לפני שריקת הסיום", קבע בדיעבד הקפטן מישל פלאטיני, וצדק. המארחת שטפה את המגרש, לואיס פרננדז רשם החמצה כפולה מזעזעת, שוער בנפיקה מנואל בנטו התעלה באחד המשחקים הגדולים בחייו. הבזבזנות הזו עלתה ביוקר, כי בדקה ה־74 נגח רוי ז'ורדאו, הסקורר של ספורטינג ליסבון, את שער השוויון של הסלסאו.
לפני שריקת הסיום, הספיק בנטו לרשום הצלה כפולה אדירה מול פלאטיני ודידייה סיקס, והמשחק הלך להארכה שבה עלו הפורטוגלים ליתרון סנסציוני מנגיחה נוספת של ז'ורדאו, 1:2, וההלם ביציעים במארסיי היה גדול. רק שנתיים לפני כן הודחה צרפת בידי הגרמנים בחצי גמר המונדיאל. האם זו קללה? האם הם לא מסוגלים? חברי רביעיית הקישור המופלאה סירבו להיכנע. על סף אפיסת כוחות הם יצאו להתקפה אחרי התקפה, ובדקה ה־114 השלים דומרג צמד ביום הולדתו ה־27. היו אלה השערים הבודדים שלו בנבחרת, בעיתוי מושלם.
אלא שזה לא היה מספיק. "מעולם לא ניצחתי בדו-קרב פנדלים", אמר ז'אן טיגאנה לפלאטיני, והם ידעו שדרוש שער ניצחון. הם גם הנדסו אותו. בדקה ה־119, כשהכל היה אבוד כמעט, פרץ טיגאנה עד לקו הרוחב, העביר כדור מדוד לפלאטיני, והקפטן שלח אותו פנימה. "כבר לא הרגשתי את הרגליים", הוא כתב באוטוביוגרפיה. זה היה השיא האולטימטיבי, ואחריו היה ברור שהגמר חייב ללכת לכיוון הנכון. איכשהו, הייתה תחושה פנימית חזקה שאחרי קאמבק נדיר כזה, שום דבר לא יכול להתקלקל. ואכן, צרפת ניצחה בקלות יחסית את ספרד והניפה את הגביע הראשון בתולדותיה.
בחלוף 16 שנים זימן הגורל קרב נוסף בין השתיים בחצי גמר יורו 2000. מצד אחד התייצבה אלופת העולם הגאה צרפת, עם סגל שכמעט ולא השתנה בהשוואה למונדיאל, ועם זינדין זידאן בכושר טוב הרבה יותר ביחס ל-1998. היא הייתה פייבוריטית ברורה באצטדיון בבריסל, אבל מנגד קיווה דור הזהב הפורטוגלי לנקום על האכזבה ההיא ולהעפיל לגמר הראשון בהיסטוריה. עם לואיס פיגו ורוי קוסטה בקישור ההתקפי ונונו גומש בחוד, הם היו אחד הלהיטים של הטורניר והגיעו להתמודדות עם מאזן מושלם של ארבעה ניצחונות.
דידייה דשאן, המאמן כיום והקפטן המהולל אז, ערך את משחקו ה-100 במדים הכחולים, והיה הראשון לבחון את ויטור באייה בבעיטה מרחוק, אבל המחצית הראשונה הייתה של הפורטוגלים. בדקה ה-19 כבש נונו גומש את השער היפה בחייו, בבעיטה מטריפה ממרחק, שהכניעה את פביאן בארטז, ושמחת האדומים-ירוקים ביציעים לא ידעה גבול. הם הרגישו את התהילה מתקרבת, אבל אחרי ההפסקה השתלטו הצרפתים על העניינים. שער שוויון של תיירי הנרי, מבישול של ניקולה אנלקה, הכניס את זידאן לעניינים, והוא החל לנהל את מרכז המגרש.
ואולם, שני בישולים שלו להנרי הסתיימו בהחמצות, והמשחק נכנס – בדיוק כמו ב-1984 – להארכה. הפעם לא יכלו להיות בה שלושה שערים, כי לפי התקנון הניסיוני של הטורניר הוכנס שער הזהב שסיים את המשחק כאן ועכשיו. כל טעות הייתה קריטית, והשחקנים היו זהירים מאוד. החשש לפשל היה חזק יותר מהרצון לנצח. ואז, בדקה ה־117, זה קרה. בעיטה של סילבאן ווילטורד נעצרה על הקו בידו של אבל שאבייר, והצרפתים דרשו פנדל. השופט לא הבחין בכך, אבל הקוון עזר לו להצביע על הנקודה הלבנה, והפעם היה זה תורם של הפורטוגלים לזעום. ההתנפלות על השופט הייתה ברוטלית במיוחד, נונו גומש הורחק ושלושה שחקנים הושעו בדיעבד בידי אופ"א לתקופות ארוכות. זה היה אקורד צורם למשחק משובח, אבל צרפת חגגה כי זידאן שלח את הכדור לרשת. וגם הפעם הניפו הצרפתים את הגביע אחרי 1:2 דרמטי אפילו יותר על איטליה בגמר.
חלפו עוד 16 שנה, ושתי הנבחרות נפגשו בגמר עצמו. הפעם לא היה ספק בנוגע לזהות הפייבוריטית. צרפת, שוב בתפקיד המארחת, הייתה אמורה לאכול את הפורטוגלים בלי מלח ב"סטאד דה פראנס". עם אנטואן גריזמן בשיאו היא נתנה טורניר פנטסטי, בעוד הפורטוגלים עלו איכשהו עם שלוש תוצאות תיקו בשלב הבתים וצלעו הלאה בעיקר בזכות פנדלים. כריסטיאנו רונאלדו סבל מחוסר יציבות, ובצוות המסייע בלטו בעיקר נאני ורנאטו סאנצ'ס בן ה־18. הספסל היה קצר, עם שחקנים בינוניים מינוס כמו אדר. היה ברור כיצד זה חייב להסתיים, והתחושה הזו רק התעצמה כשרונאלדו נפצע במחצית הראשונה וירד מהדשא בדמעות. הקפטן המשיך להיות מעורב על הקווים וניסה לגנוב את ההצגה, אבל הצרפתים היו טובים יותר. הם רק לא הצליחו לשים את הכדור ברשת, והזמן חלף. ושוב זה הלך להארכה.
והפעם, לשם שינוי, הייתה זו פורטוגל שגנבה את הגביע. שער מרהיב ולא הגיוני של אדר דווקא בדקה ה-109 הכניס את הכחולים להלם עמוק מאוד. הנקמה שהייתה צריכה להתבצע ב-2000 הושלמה באיחור רב, אך היא הייתה מתוקה במיוחד. זה היה הגביע הראשון של פורטוגל. הפעם, כאשר ייפגשו השתיים לקרב רביעי במסגרת אליפויות אירופה, באצטדיון על שם פרנץ פושקאש במחזור הנעילה בשלב הבתים, לא יהיו הארכות. ייתכן גם שזה לא יהיה קרב גורלי. אבל תארו לעצמכם ששתיהן יפסידו לגרמניה בבית המוות, ואחת מהן תצטרך ללכת הביתה בתום שלב הבתים גם אם תסיים שלישית. זו עשויה להיות דרמה מדהימה שתתקרב ל-1984, 2000 ו-2016. על הנייר, אם יהיה למשחק הזה משמעות, הוא יהיה הטוב ביותר בשלב הבתים כולו.
צרפת – גרמניה
היריבות ההיסטורית בין שתי המדינות נעוצה, כמובן, לא רק בכדורגל, ויש לה משמעויות רבות מאוד, אבל בכל מפגש ביניהן בטורניר רשמי הזיכרון הקולקטיבי הולך אחורה ל-1982. גם האוהדים שטרם נולדו אז מכירים את הקרב הזה כאילו חזו בו בעצמם, ובייחוד בעבירה הברוטלית של השוער הגרמני הראלד שומאכר על המגן הצרפתי פטריק באטיסטון. צרפת הייתה אז הנבחרת האירופית המרתקת והכיפית ביותר, ואחרי הדחת ברזיל עברו רוב האוהדים הניטרליים לתמוך בה.
זה היה קל במיוחד נגד גרמניה האפרורית והמשעממת, שביישה את עצמה במשחק מכור מול אוסטריה בשלב הבתים, כשסוכם מראש ניצחון 0:1 שיאפשר לשתי הנבחרות לעלות על חשבון אלג'יריה. כששומאכר כמעט הרג את באטיסטון, האהדה כלפי הצרפתים התעצמה עוד יותר. והרי השחקנים על הדשא באמת חששו לחייו של חברם. הם לא ידעו שלא נגרם לו בסופו של דבר נזק חמור. איש לא הבין כיצד נותר השוער הגרמני על הדשא, ואפילו לא ספג כרטיס צהוב – ובהמשך הוא הפך לדמות החשובה ביותר בהתמודדות.
כי הצרפתים החליטו שזה בידיים שלהם מוקדם מדי. הם נרגעו אחרי שהשערים הנהדרים של מריוס טרזור ואלן ז'ירס בתחילת ההארכה העלו אותם ל-1:3. יריב גרמני יודע לנצל שאננות. קרל-היינץ רומניגה וקלאוס פישר השוו ל-3:3, ובדו-קרב הפנדלים זו כבר הייתה ההצגה של שומאכר עם רצח בעיניים. גם בחלוף כמעט 40 שנה, ההפסד הזה עדיין צורם. הוא יישאר כמו צלקת בנפשו של העם הצרפתי, על אף כל ההישגים שהגיעו לאחר מכן. וכל משחק מול גרמניה גורם לפצע הזה להיפתח, וכל ניצחון הופך למתוק במיוחד.
טוב, לא היו הרבה ניצחונות כאלה. למען הדיוק, בגביע העולם תמיד הייתה ידם של הגרמנים על העליונה. בחצי גמר מונדיאל 86' ניצחו חניכיו של פרנץ בקנבאואר את החבורה של פלאטיני 0:2, והפעם אפילו בצדק. גם בברזיל ב-2014 ניצחו הגרמנים בזכות 0:1 משער נגיחה של מאטס הומלס, בדרך לזכייה. ורק באליפות אירופה הקודמת, ב-2016, הצליחה צרפת סוף כל סוף להשיג נקמה נהדרת על רצף הכישלונות. חצי הגמר במארסיי, פנדל של גריזמן בשלהי המחצית הראשונה, וצמד שהשלים במחצית השנייה, שהבטיח את החגיגה – ואלופת העולם נסעה הביתה אחרי הפסד 2:0.
היה זה הערב שסימל את סיום עידן ההצלחות של יואכים לב כמאמן נבחרת גרמניה. מאז התרסקה האימפריה הגרמנית שלו לרסיסים, ורק עכשיו – לקראת פרישתו הצפויה בתום יורו 2020 – מתחילים להרגיש ניצנים של שינוי תודעתי. זה יכול להיות אקורד סיום נפלא לקדנציה שלו, אבל בתחילת הקמפיין הוא פוגש שוב את צרפת, הפעם במשחק ביתי במינכן. זה לא ירגיש כמו קרב גורלי במחזור הראשון, אבל אין משחקים סתמיים בין צרפת לגרמניה. פשוט אין.
אנגליה – סקוטלנד
30 בנובמבר 1872, אצטדיון "המילטון קרסנט" בפרברי גלאזגו, כ־4,000 צופים נלהבים ו־22 שחקנים חובבים שלא לגמרי סגורים על החוקים. היה זה המשחק הבינלאומי הראשון בהיסטוריה, או כך לפחות הוא רשום בספרים של פיפ"א. המארחת סקוטלנד הביאה את כל הסגל מקבוצת אחת בשם קווינס פארק. הקפטנים היו גם המאמנים ובחרו את ההרכב ואת המערך, אם אפשר להשתמש במונח הזה. במחצית הכניסו שתי הנבחרות שחקני שדה בין הקורות ונתנו לשוערים לשחק כחלוצים. למרות זאת, העסק הסתיים בתיקו מאופס. לפי הדיווחים בתקשורת באותם ימים, "המשחק התעלה לרמה גבוהה". לא בטוח שהיה להם קנה מידה נכון לבחון זאת.
כן, היו ימים. בבריטניה טוענים שהם המציאו את הכדורגל, ולכן נוח להיסטוריונים להניח כי המשחק הראשון אי פעם היה בין נבחרות בריטיות. מאז, כל קרב בין השתיים טעון ומרתק, ללא קשר למצבן האמיתי. אנגליה מול סקוטלנד זו תמיד חגיגה, ובסך הכל היו כבר 114 משחקים כאלה, אבל מעטים מאוד היו רשמיים, ורק אחד – כן, רק אחד! – שוחק במסגרת טורניר גדול.
היה זה לפני רבע מאה בדיוק, בשלב הבתים ביורו 96', והמשחק הזה ייזכר לנצח בזכות הביצוע של פול גאסקוין האגדי. "גאזה", שהיה אחד האהובים, המרתקים והשנויים ביותר במחלוקת בעולם באותה תקופה, שיחק דווקא בריינג'רס הסקוטית אחרי שעזב במרירות את לאציו שנה קודם לכן. הוא הפך לאליל האוהדים הפרוטסטנטים בגלאזגו, הוביל את הקבוצה לאליפות וזכה בתואר שחקן העונה בליגה, אבל כאשר לבש את חולצת נבחרת אנגליה, לא היו לו סנטימנטים כלפי השכנה מצפון.
הקשר הפציץ שער מדהים ביופיו בדרך לניצחון 0:2, ומיד סיפק חגיגה יוצאת דופן, שדורשת קצת הסבר מוקדם: לפני הטורניר, נתפס גאסקוין, עם שחקנים נוספים, משתכר במועדון לילה בהונג קונג. התמונות של החבורה העליזה הופיעו בעמודים הראשונים בצהובונים, ועוררו סערה גדולה מאוד. העלילה המרכזית הייתה סביב מה שנקרא "כיסא רופא השיניים", שבו השפריצו הברמנים משקאות חריפים היישר לפיהם של השחקנים.
אז אחרי שמצא את הרשת מול סקוטלנד, נשכב גאזה על הדשא בוומבלי כאילו הוא יושב בכיסא המדובר, בעוד טדי שרינגהאם ודארן אנדרטון השפריצו עליו מים מהבקבוקים. זו הייתה התשובה של האלכוהוליסט השובב לכולם, והיא התקבלה בהערצה מצד הקהל. היה קל מאוד להתאהב בגאסקוין, ועד היום יש געגועים עזים כלפיו וגם צער על כך שלא מיצה את הפוטנציאל האלוהי עד הסוף.
אז כאשר אנגליה פוגשת שוב את סקוטלנד, שוב בשלב הבתים באליפות אירופה, ושוב בוומבלי, ייזכרו כולם שוב בגאסקוין. הוא כבר בן 54, ומצבו הבריאותי והמנטלי קטסטרופלי, אבל המיתוס ממשיך לחיות. וכך גם התקווה האנגלית לזכות ביורו על אדמת לונדון. הפעם יש להם אפילו סיכוי טוב יותר בהשוואה ל־1996, בעוד הסקוטים מציגים סגל איכותי הרבה פחות בהשוואה לאליפות ההיא.
אנגליה – קרואטיה
שני ההפסדים המתסכלים ביותר של אנגליה במילניום הנוכחי התרחשו נגד הקרואטים. הראשון, שקשור בעקיפין לנבחרת ישראל, היה במוקדמות יורו 2008. עומר גולן כמעט קיבל אז מרצדס על שער הניצחון הדרמטי שלו מול רוסיה, שסלל לכאורה את דרכם של האנגלים לטורניר. הם היו זקוקים לתיקו ביתי בלבד מול קרואטיה במחזור האחרון כדי להבטיח זאת. מאחר שהיריבה כבר חגגה העפלה מהמקום הראשון, המשימה נראתה קלה, אבל בפועל זה היה שונה לגמרי. ביום גשום מאוד הופיע המאמן סטיב מקלארן עם מטרייה ענקית מגוחכת שהובילה מיד לשלל בדיחות על חשבונו, וגם בחר להציב בין הקורות את סקוט קארסון.
ההחלטה הזו עלתה ביוקר, כשקארסון אפשר לבעיטה פשוטה של ניקו קרנצ'אר לחדור פנימה כבר בפתיחה. האורחת עלתה ל-0:2 מהיר, וגם הקאמבק המפואר במחצית השנייה לא עזר. אנגליה השוותה ל-2:2, ואז נעץ מלאדן פטריץ' את הסכין היישר בלבם של האוהדים. הפסד 3:2 מנע מהאנגלים את הכרטיס לאליפות אירופה, וזו הפעם היחידה מאז 1994 שבה נעדרו מטורניר גדול כלשהו. ההפסד השני היה בחצי גמר מונדיאל 2018. בשלב זה הפכו הציפיות הצנועות מתחילת הטורניר לתקווה גדולה מאוד, ושירת "הכדורגל חוזר הביתה" ליוותה את המסע האנגלי ברוסיה.
כאשר קיירן טריפייר, הגיבור הבלתי צפוי כאשף הכדורים הנייחים לאורך כל הטורניר, שלח בעיטה חופשית מרהיבה לרשת הקרואטית באצטדיון ה"לוז'ניקי" כבר אחרי חמש דקות, הגמר מול צרפת היה מוחשי מאוד. היריבה הייתה אמורה להיות מותשת אחרי הארכות ופנדלים בשמינית הגמר מול דנמרק וברבע הגמר נגד רוסיה. אפשר היה לסיים את הסיפור במהרה, והחמצה מדהימה של הארי קיין רק הדגישה זאת. אבל אז, הכל התהפך. המחצית השנייה כבר הייתה בשליטה קרואטית, איבן פרישיץ' הפציץ את שער השוויון ומריו מנדז'וקיץ' הבלתי נלאה קבע 1:2 בהארכה. החלום האנגלי חוסל, והשיירה לא המשיכה.
אז אולי לאנגלים יש מאזן מצטבר טוב מול החולצות המשובצות של קרואטיה, ואפשר להזכיר את הצמד של וויין רוני בן ה-18 בניצחון 2:4 בשלב הבתים ביורו 2004, אבל היריבה הבלקנית בכל זאת מרגישה כמו הכבשה השחורה של שלושת האריות. לכן המפגש המחודש כבר בפתיחת שלב הבתים בוומבלי יהיה פיקנטי ומרגש. למזלו של גארת' סאות'גייט, הוא לא זימן לסגל את קארסון, אבל חלק גדול מגיבורי הדרמה בלוז'ניקי לפני שלוש שנים עדיין זוכרים אותה היטב.
מה דעתך על הכתבה?