ליורו 2004 הגעתי באופן לא מתוכנן. הייתי צריך להגיע לאולימפיאדה, אבל פוליטיקה פנימית שלחה אותי ליורו. לכאורה, צ'ופר. לחובב כדורגל ישראלי – פריק של ליגה א' – זה עונש. כשמפזרים את כוכבי הקבוצות למדינות האם שלהם, הולכים לאיבוד. כשמוסיפים לזה שתי נבחרות שהעניקו שמות של תרופות לשחקנים – כמו יוון ולטביה – כבר נהיים חולים.
ביום שישי התחיל הטורניר בדרגאו, ביום חמישי נחתי בפורטו. שעות הקליטה היו זהות לשעות הקליטה בבקו"ם קצת יותר מ-20 שנה לפני כן. הלם יורו. הרישום, ההתוודעות לאמצעי התקשורת החדשים, ההכרות האמיתית עם האינטרנט, הניווט באמצעות מפות, חניונים אלקטרונים ללא מגע אדם. יורו 2004 הכניס אותי באיחור למאה ה-21, וגם זה, בתוך שלוש שעות. בשעה הרביעית ישבתי באימון של נבחרת צרפת וניסיתי להבין מי יחליף את ז'ק סנטיני. יומיים קודם ניסיתי להבין מי יחתום לצד עומר גולן.
הדרגאו, לפחות ב-2004, היה מונומנט בליבו של עמק. על הגבעה עומדת כנסיה ומסביבה בתים פרטיים, מהסוג של מושבי חבל לכיש, שלא בהכרח מצביעים על שכונת יוקרה. למעשה, שכונת אנטאש בליסבון, בניגוד לשכונת בואווישטה הנוצצת בה נמצא אצטדיון בסה, היא שכונת עוני, אבל בפאתי יורו 2004 פורטו הייתה העיר שחוברה לה יחדיו ובליבה מקדש. אתה יורד בשדרה שהמדרכות בה טריות, הדגלים מייצרים רעש של חגיגיות ובסוף עומדת בפניך החללית שבעינה דרקון. מתרגשים כמעט כמו בבלומפילד.
כך נראתה גם ליסבון שבועיים אחר כך. הציבור כולו הפך להיות חלק מהתעשייה הענפה של תיירות, ספורט, תרבות ובילוי. אפילו ההומלסים של אנטאש התגייסו לטובת העניין. הם היו ניצבים ליד מפרץ חניה ומכוונים אותך אליהם. אם השארתם להם 2 יורו – אתה מלך. אם התעלמת, כדאי שתשיג ארבעה צמיגים חדשים. המתוחכמים שבהם היו מכוונים אותך לחצרות המדושאות של הבתים הפרטיים שהתרוקנו מתושביהם, ופותחים חניון מאולתר. אתה משלם כפי יכולתך, אין הגבלה.
לכולם היה טוב: לשבדיות שתפסו שמש, לשווייצרים שתקעו אותם במקומות הכי חמים במדינה, לאיטלקים העצבניים, ליוונים ההמומים וגם לאנגלים שהשיגו כרטיס. כי האנגלים, צריך להבין, מגיעים פי ארבעה מהקיבולת. מי שהשיג כרטיס, ישיר את 'אל נצור המלכה' שמונה פעמים במשחק כי בכל פעם נדמה לו שזו הפעם הראשונה, ואת אלה שלא השיגו כרטיס אפשר יהיה למצוא בפאבים הסמוכים או שוכבים שדודים ברחובות, חסרי הכרה, עם מאות מיליגרמים של אלכוהול זול בדמם.
היורו שלי – כי לא הייתי בעוד – היה כנראה המוזר ביותר בתולדות היורו, כי משחק הפתיחה היה זהה בהרכבו למשחק הסיום ובשניהם ניצחה הקבוצה האורחת. העיתונאים היוונים הביאו ציוד ל-10 ימים ובסוף כיבסו לבד את התחתונים כי נשארו יותר מחודש. לראות נבחרת צומחת מאנדרדוג מובהק וחסר סיכוי לאלופת אירופה, בתוך חודש, יכול לבדו להוות מחקר אנתרופולוגי. הם שרו "סי קו סטו, תו רה מי מנו, ת'ן בורו, ת'ן בורו, נא פרי מה נו", שזה "תניפו, תניפו כבר את הגביע המזויין, אנחנו לא יכולים יותר", וכולנו שרנו איתם את ההמנון הלועזי לדלקות מעיים.
נכון שביורו ההוא היו 16 נבחרות ועם 8 נבחרות זה היה אפילו יותר מותח, אבל גם 24 נבחרות לא מקהים את עוצמתו של הטורניר. אירופה היא יבשת קטנה. אתה יכול לחצות אותה תוך ימים ספורים, ממזרח למערב ומצפון לדרום. יבשת קטנה עם 55 התאחדויות, עם שכנויות טובות יותר וגם הרבה פחות, עם מסורות ועם כדורגל שבסופו של יום הוא הנחשב, המכניס והאהוד ביותר בעולם. אם בישראל יודעים – וגם זה בקושי – כי גם הקופה אמריקה אמור לצאת לדרך, אז באירופה זה מעניין רק את ראשי הקבוצות שמתפללים שלא יהיו פציעות או עומסים.
הקופה הראשון היה ב-1916 והיורו הראשון ב-1960, ואין בכלל ספק מי יותר מעניין, מי יותר מותח ואיפה יש יותר הפתעות. בקופה יש 10 נבחרות קבועות ועוד שתיים אורחות, ביורו יש 24 נבחרות כולל מקדוניה, שבחיים לא היתה מוזמנת לקופה ובנינו, גם לא עולה ליורו אלמלא ליגת האומות. זה מה שיפה ביורו, כי ב-2004 ניצחה יוון, וב-2016 ניצחה זו שהפסידה לה, ושתיהן נחשבו אז להפתעות.
24 נבחרות יהפכו תוך שלושה שבועות ל-8, יהיו שם כנראה רוב אלה שמעניינות אותנו ושם יתחיל האקשן האמיתי. פתאום כולן מועמדות וכולן מאכזבות, יש סוס שחור ובית מוות וסינדרלה ופייבוריטית, והקלישאות שואבות אותך פנימה עוד לפני שצפית ברונאלדו, דה בריינה, קיין, מולר או אימובלה מנשקים את הדגל.
יורו זה לא מונדיאל, בואו לא נגזים, אבל הוא פיצוי מעולה לאלה שלא יכולים לחכות ארבע שנים בין מונדיאל למונדיאל. ובינינו, יורו זה הטורניר שאיכשהו, אולי יום אחד, עוד נשתתף בו.
מה דעתך על הכתבה?