Sport1 Banner

צרפת הכי הרשימה והלקח ממקרה אריקסן: סיכום מחזור הפתיחה ביורו

כריסטיאן אריקסן | FRIEDEMANN VOGEL/AFP via Getty Images

המחזור השני של שלב הבתים של יורו 2020 ייצא לדרך היום, ובינתיים רון עמיקם עם התובנות של המחזור הראשון: אלופת העולם צריכה לקטוף גם את התואר האירופי, שחקן בכיר בישראל על אריקסן: "מקצוע עם התקפי חרדה"

1. מבחינה מקצועית התחושה היא ששחקנים רצים הרבה, אבל מייצרים מעט תכלית. החדות מהם והלאה. בנבחרות מקבלים את השחקנים לאחר עונה ארוכה שבה הם הטמיעו את שיטת המשחק הקבוצתית היכן שהם משחקים. בנבחרת לא יכולים ללמד אותם את הכדורגל מחדש ולהרגיל את השחקנים לסגנון שמקובל לוקח זמן. מה שנשאר זה בעיקר שימת דגש על היערכות הגנתית, על יציאה להתקפות מעבר שנראים לרוב כמו מתפרצות חסרות סבלנות ועל לחץ – לפעמים אפקטיבי כמו נבחרת צרפת ולפעמים סתמי בשליש האמצעי.

בפועל, כמות הפעמים שבהם העסק הזה מתחבר למשחק התקפה ראוי, נמוכה ביחס לניסיונות. ואז, שחקני ההתקפה, גם הכוכבים, שמגיעים למצבי הבקעה, מאבדים כוח וחסרי נשימה כדי לבצע פעולות שבימים רגילים נראות פשוטות. הקצב גבוה, אבל אין לכך משמעות אם התקפות המעבר – אחד המרכיבים הקריטיים בכדורגל המודרני – לא מהירות, לא מתואמות או ארוכות מדי.

ויש גם את אלה שלא מסתגלות למצבן החדש. ספרד למשל. 941 מסירות החליפו השחקנים ב-95 דקות לערך, 10 מסירות בדקה ו-25% מהזמן הכדור לא היה אצלה. זה לא הטיקי טאקה המפורסם, אלה לא שחקנים לטיקי טאקה, זה כדורגל סתמי. אם שחקן ייצר פתאום בעיטה או תהיה טעות בהגנת היריב, אפשר יהיה לייצר מזה שער, אבל ככה? זה כמעט חסר סיכוי.

שחקני נבחרת ספרד מאוכזבים | Julio Munoz – Pool/Getty Images

והעיקר הוא שהולך ומתחדד ההבדל בין כדורגל המועדונים לכדורגל הנבחרות. ככל שהשחקנים משחקים במועדונים הגדולים, המחויבות שלהם לנבחרות הולכת ופוחתת. הם מסתכלים על הכדורגל בפריזמה אחרת. רובם לגיונרים, חלקם אפילו לא נולדו במדינות אותם הם מייצגים, ובעידן הדרכונים הכפולים, מאחרי הייצוג יש אינטרס נוסף, ממש לא פטריוטיזם צרוף. מדינות שבהן הליגות חזקות ועשירות יותר, יצליחו יותר בטורנירים מאין אלה כי הגבולות פחות מטושטשים אצלן. אל תסתכלו על ביצוע ההמנון האיטלקי אצל השחקנים כאל מופע פטריוטיות – ההמנון אדיר, זה אופיו – אלא בעיקר על העובדה כי רוב השחקנים האיטלקים משחקים באיטליה, מתאמנים באיטליה, פוגשים את חבריהם לנבחרת באיטליה.

אז נכון, לאיטלקים ולאנגלים 22 ו-23 שחקנים בסגל (בהתאמה) מהליגות המקומיות, ולרוסיה גם 22, אבל כפי שנאמר: ככל שהליגה יותר חזקה, ויוקרתית, הסיכויים של הנבחרת להצליח בטורניר כזה גדול יותר. יוצאת דופן היא נבחרת צרפת, לה רק 6 שחקנים מהליגה הצרפתית בסגל, אבל כאן נכנס עוד יתרון. נבחרות צעירות. ככל ששחקני הנבחרות עוברים בבית הנבחרות (במקרה הצרפתי – קליירפונטיין), בגיל צעיר יותר, הם מותאמים יותר לכדורגל שמשחקים בנבחרת וזמן ההסתגלות שלהם אליו מתקצר משמעותית.

2. לא לחינם הנבחרת שהרשימה אותי במחזור המשחקים הראשון הייתה נבחרת צרפת. נכון, היא ניצחה רק 0:1 משער עצמי, אבל היא ניצחה את גרמניה במינכן, לא עניין של מה בכך, ונראתה בחלקים מסוימים במשחק הרבה יותר מרשימה מהתוצאה בסיום – וזאת למרות שהגרמנים שיחקו בחלקים מסוימים את המשחק הרגיל שלהם. הגנתית, לא אפשרו הצרפתים להוגו לוריס להראות יום יוצא דופן כדי לצאת עם רשת נקייה, העוצמות הפיזיות בקישור – ראביו ופוגבה ובעיקר קאנטה – היו בכמה דרגות מכל כל נבחרת בטורניר, ומשחק המעבר היה מופתי. מה שיותר הרשים היה ההבנה העיוורת בין השליטה בכדור, קריאת המשחק וההחלטות המהירות של קארים בנזמה לבין היציאה מהמקום והתנועה ללא כדור של קיליאן אמבפה. אף אחד לא היה מאמין ששניהם מעולם לא שיחקו יחד, ושבנזמה חזר לנבחרת אחרי שש שנים.  

קיליאן אמבפה, קארים בנזמה | FRANCK FIFE/POOL/AFP via Getty Images

אלופת העולם נראית מגובשת מספיק, בנויה משחקנים כמעט קבועים וחזקה מספיק כדי לקטוף גם את התואר האירופי. עליה לא נראה כלום – לא העונה המתישה, לא הקורונה שהכתה קשות במדינה, לא הפיזור של השחקנים בליגות השונות. צרפת נראתה אתמול בהרבה מקרים יותר מכונה מהמקור, גרמניה.

3. מהמחזור הראשון ניקח בעיקר את הקריסה של כריסטיאן אריקסן בדקה ה-42 למשחק הביתי מול פינלנד, ובעיקר את 12 הדקות מורטות העצבים שבו לפעמים היה נראה שאין כבר מה לעשות. בדנמרק אולי יזכרו גם את ההפסד המפתיע, ואת העובדה שאופ"א התעקשה להמשיך את המשחק, קרוב לשעתיים לאחר שהופסק.

המקרה של אריקסן הוא חלק מתופעה רחבה יותר שעלולה ללכת ולגבור ככל שמנהלות הליגה וההתאחדויות העולמיות ימשיכו בציניות לסדר לעצמן הכנסות נוספות מספונסרים כדי להניע את המכונה הכלכלית האדירה של הכדורגל העולמי, ועל הדרך להוסיף עוד משחקים ולהעמיס עוד יותר על הכדורגלנים.

כריסטיאן אריקסן | אינסטגרם

נכון, אריקסן לא שיחק הרבה העונה באינטר, גם אם שיחק 14 משחקי נבחרת (פשוט מטורף) במהלך העונה, ורוב הכדורגלנים הבכירים מרוויחים כל כך הרבה כסף, שאין להם על מה להתלונן. אבל גם עם הרבה כסף, הכדורגלן הוא עדיין בן אנוש, והעומס הרגשי-מנטלי עליו הוא לא פחות מהעומס הפיזי. גם הסכנה לאיכות הכדורגל – כתוצאה מעומס משחקים, שמצריך לבזבז את רוב האימונים על שחרור אחרי משחק והכנה למשחק הבא, ופחות על דגשים טקטיים ובעיקר טכניקה אישית – הולכת וגוברת.

שחקן כדורגל בכיר מליגת העל כתב לי השבוע בעקבות המקרה של אריקסן: "אין עם מי לדבר. זו לא רק כמות המשחקים המטורפת, זו המנוחה הקצרה ביותר מכל ענפי הספורט שקיימים. יש כאלה שנחים שבוע עד 10 ימים בשנה מעל עשור של קריירה. בכדורסל האמריקאי משחקים 82 משחקים פלוס פלייאוף, אבל גם נחים 3 חודשים אחר כך, ובנוסף יש חילופים בלתי מוגבלים. לא זה ולא זה קיים בכדורגל. זה מקצוע שיש בו לחץ נפשי, התקפי חרדה והתמודדות עם חשיפה ציבורית וזה קשה מאוד. לא בטוח שזה קשור לדום הלב של אריקסן, אבל בכל מקרה גם מצבים של שחקנים שלא ישנים בלילה מהתקפי חרדה (ויש כאלה אפילו בארץ, בה כמות המשחקים נמוכה יותר) זה מספיק חמור בשביל לשאול שאלות.

בליגות הבכירות (חוץ מגרמניה) משחקים 38 משחקי ליגה בעונה, משחקי גביע – בחלקם על בסיס בית וחוץ – וגביע ליגה. צריך להוסיף לפחות 6 משחקי ליגת אלופות, ובוודאי עוד משחקי בית וחוץ בשלבי ההכרעה. הטורנירים גדלו ל-32 נבחרות במונדיאל (ומ-2026 ל-48 נבחרות) ו-24 ביורו, וזה לפני הוספת מפעל ליגת האומות שהנבחרות הבכירות משחקות בו עוד 8 משחקים מדי שנתיים, 6 מהם בתוך חודשיים. כוכב כדורגל, בגלל התדמית שלו והסכמי החסות להם הוא קשור, לא יכול לנוח. הוא מתפקד כמו מכונה.

טקס הפתיחה של יורו 2020 | ALBERTO LINGRIA/POOL/AFP via Getty Images

שחקנים משחקים 60 משחקים בעונה, משחקים כמעט מלאים, ויש רק 52 שבועות בשנה. יש נבחרות של שחקנים שמגיעים מליגות עמוסות לא פחות אבל כאלה שמשחקות באירופה משלבי המוקדמות ומגיעות לשלבי הנוק-אאוט, וזה בשנה ורבע שברקע יש מגיפת קורונה – תחלואה, סגרים, חרדה, חיסונים – שרק הוסיפה עוד משתנה. צריך להודות לבדיקות הקפדניות ולרפואה המודרנית שהמקרה של אריקסן הוא אחד הבודדים, והוא גם הסתיים ללא טרגדיה, אבל המגמה תימשך ותגדל אם העסקנים לא יבינו שהחבל לא רק שנמתח – הוא כבר מתחיל להיקרע. קרבות הגלדיאטורים הלכו ודעכו במאה השישית אבל גלדיאטורים ממשיכים לשחק על חייהם גם במאה ה-21. ולא רק מרצונם. 

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי