בימים האחרונים אנחנו עדים לספקולציות בדבר כדאיות אנגליה לנצח את צ'כיה במשחק האחרון של שלב הבתים. העניין הוא שאם אנגליה תנצח, היא תפגוש בשלב שמינית הגמר את אחת הקבוצות מבית F, המכונה בית המוות, שכולל את צרפת, גרמניה ופורטוגל. לעומת זאת, אם אנגליה תסיים בתיקו (או במקרה מסוים גם אם תפסיד) היא תפגוש את הסגנית של בית E, שכנראה תהיה שבדיה או ספרד (אם כי גם סלובקיה באה בחשבון). קשה לומר מה עדיף, אבל כל קבוצה תרצה לדחות את המשחק נגד צרפת, גרמניה או פורטוגל לשלב מאוחר יותר של הטורניר.
אנחנו אוהבים ספורט בגלל הריגוש, בגלל אי ודאות ובגלל הרצון לנצח. אנחנו לא אוהבים אם אחת הקבוצות מוותרת על המשחק. זה נגד רוח הספורט. אבל, אם נניח לרגע את הרגשות בצד, ונדמיין מצב בו הערך של ההפסד גבוה יותר מהערך של ניצחון, האם גם אז צריך לשאוף לנצח? בכתבה הזו, אביא כמה מקרים כאלה מן העבר, שתוארו במאמרים אקדמיים כדוגמאות לעיצוב לקוי של התחרות.
אתחיל מטורניר המוקדמות ליורו 2020. אני ביחד עם עמיתי מאוניברסיטת מולדה, פרופ' שייטיל האוגן, כתבתי מאמר עם דוגמה מוחשית, לפיה הפסד היה ללא ספק התוצאה הטובה ביותר עבור אחת הקבוצות. זה קרה בגלל ליגת האומות: הטורניר החדש שהחליף את משחקי הידידות והעניק לארבע קבוצות כרטיס ליורו 2020. על פי כללי הטורניר, קבוצות שלא העפילו ישירות מהמוקדמות ה"רגילות" קיבלו הזדמנות שנייה להגיע ליורו 2020 דרך הפלייאוף. כרטיסים לפלייאוף זה חולקו על פי הדירוג הסופי של ליגת האומות.
כזכור, נבחרת ישראל סיימה את הבית שלה בליגת האומות במקום השני אחרי סקוטלנד ולפני אלבניה, ושמרה על הסיכוי להגיע לפלייאוף בתנאי, שלא יותר משתי נבחרות, שדורגו תחתיה בטבלה המסכמת היו עולות ליורו דרך טורניר המוקדמות הרגיל.
לפני המחזור השביעי בטורניר המוקדמות ה"רגיל", נבחרת ישראל הייתה מדורגת במקום רביעי אחרי הפסד לסלובניה עם משחקים קשים שנותרו – נגד אוסטריה בחוץ ופולין בבית. בקיצור, הסיכויים לעלות ליורו כבר היו לא גבוהים במיוחד. יחד עם זאת, עדיין היה סיכוי לא רע להגיע לפלייאוף. באותה עת שלוש קבוצות שדורגו בליגת האומות מתחת לישראל איימו בצורה ריאלית על הסיכוי של ישראל להגיע לפלייאוף. אלה היו קוסובו (דורגה אז במקום השני בבית A), הונגריה (דורגה אז במקום השלישי עם אותו המספר נקודות כמו המקום השני בבית E), וסלובניה, שדורגה שנייה בבית הישראלי (נזכיר, ישראל מעפילה לפלייאוף רק אם שתי קבוצות, שדורגו תחתיה בליגת האומות עולות אוטומטית ליורו).
ואז, במחזור השביעי, נבחרת ישראל יצאה למשחק חוץ באוסטריה. מבחינת סיכויי העפלה לפלייאוף, עדיף היה לנבחרת ישראל שנבחרת אוסטריה תעלה ליורו ולא נבחרת סלובניה. בסופו של דבר, האוסטרים ניצחו 1:3. אני כמובן לא טוען שנבחרת ישראל הפסידה בכוונה, במיוחד לאור העובדה שנבחרת אוסטריה עדיפה מנבחרת ישראלית בכל דירוג נבחרות אפשרי. מה גם שהמשחק נערך באוסטריה, וכידוע, נבחרת ישראל לא קבוצת חוץ מדהימה. מה שאני יכול לומר בביטחון מלא הוא שההפסד הישראלי בהחלט עזר לאוסטריה לעלות ליורו ובכך עזר לישראל לעלות לפלייאוף. וכאן האשמה היא כמובן על מתכננת התחרות, שזו אופ"א, שאפשרה מצב כזה, בו הפסד יכול לשרת נבחרת כזו או אחרת יותר מאשר ניצחון. אגב, מאז, ליגת האומות תחלק כרטיסים לפלייאוף אך ורק למנצחות הבתים.
דוגמה נוספת מופיעה במאמר של ד"ר לאסלו סאטו מאוניברסיטת קורווינוס בבודפשט. הוא מתאר מצב מעניין שקרה בליגה הולנדית בסוף עונת 2011/12. במחזור האחרון, הירנביין שיחקה מול פיינורד, כך שלהירנביין היה משתלם יותר להפסיד מאשר לסיים את המשחק בתיקו. זאת משום שהפסד היה מבטיח העפלה לליגה האירופית. לעומת זאת, במקרה של תיקו, הירנביין הייתה צריכה לשחק בשלב הפלייאוף על העפלה לליגה האירופית.
מצב אבסורדי זה התרחש עקב העובדה שהראקלס, שהפסידה בגמר הגביע לפ.ס.וו איינדהובן, הייתה מעפילה לליגה האירופית אם פ.ס.וו. איינדהובן הייתה עולה לליגת האלופות. במצב שנוצר, ניצחון של פיינורד היה מעלה אותה לליגת האלופות על חשבונה של איינדהובן. זה גם אומר, שהירנביין עולה לליגה האירופית על חשבונה של הראקלס. אז מה הייתה התוצאה? ניחשתם נכון, הירנביין הפסידה 3:2. הפסד שכולו ניצחון. אגב, מאז, המפסידה בגמר גביע לא מקבלת יותר כרטיס למפעלים אירופיים.
הרצון להפסיד קיים גם בכדורסל. אוהדי ה- NBA ודאי יודעים שאם קבוצה כלשהי מאבדת סיכוי להגיע לפלייאוף – היא מעדיפה להפסיד כמה שיותר משחקים. הסיבה היא שמיקום גרוע יותר בסיום העונה מעלה את הסיכויים שלה לקבל מקום טוב יותר בסדר בחירת השחקנים בדראפט של העונה הבאה. לתופעה הזו קוראים טנקינג והיא תוארה בהרחבה במחקר שפורסם על ידי פרופסורים בק טיילור מאוניברסיטת ביילור וג'אסטין טרוגדון מאוניברסיטת דיוק. כמובן שקבוצות לעולם לא יודו שהן מפסידות בכוונה, אך הנהלת ה- NBA כבר שינתה מספר פעמים את שיטת סדר הבחירות בדראפט, בגלל הבנתה שטנקינג מהווה בעיה רצינית לליגה כולה.
אבל אולי המשחק המפורסם ביותר שבו שתי הקבוצות רצו להפסיד התרחש בטורניר הבדמינטון במשחקים האולימפיים בלונדון 2012. במשחק זה, זוג של שחקניות סיניות התחרה מול זוג שחקניות קוריאניות. היה זה משחק האחרון של שלב הבתים, שבו שני הזוגות כבר הבטיחו את עלייתם לרבע הגמר. אבל, ככל הנראה, הם לא רצו לפגוש ברבע הגמר את הפייבוריטיות של הטורניר, טיאן קין וז'או יונגלי מסין. לכן, שני הזוגות עשו הכל כדי להפסיד, מה שהוביל בסופו של דבר לפסילתם והרחקתם מהטורניר. אותו גורל פקד שני זוגות נוספים שניסו את אותה השיטה.
כמו במקרה של בדמינטון, אנגליה וצ'כיה חושבות אולי שהן יפסידו מהניצחון כי אף אחת מהן לא רוצה לפגוש קבוצות מבית המוות מבעוד מועד. אני רק מקווה שהקבוצות ימלאו אחר הקוד האתי הראשון של פיפ"א, שאומר כי המטרה של כל משחק היא לנצח. אבל מה לעשות אם הקבוצות יעברו על הקוד האתי של פיפ"א? קשה לי לומר מה יהיה, אבל דבר אחד בטוח, כדורגל זה לא בדמינטון.
אלכס קרומר הוא פרופסור מן המניין לכלכלת ספורט במחלקה לניהול ספורט באוניברסיטת מולדה שבנורבגיה. תחומי המחקר שלו כוללים את כלכלת ספורט, ספורט אנאליטיקס, כלכלה התנהגותית, תיאוריה של תחרויות וקבלת החלטות. הוא גם משמש כמרצה אורח במגמה לניהול עסקי ספורט באוניברסיטת בן גוריון בקורס בקבלת החלטות בסביבה תחרותית.
מה דעתך על הכתבה?