אבא שלי היה אסיר בלטרון בימים שלפני קום המדינה. הוא אמנם היה איש ההגנה, אבל לרוע מזלו נקלע לביקור משפחתי בחיפה, דווקא ביום שבו פוצצו את מטה המשטרה הבריטית בעיר. הוא עוכב, נחקר ונעצר.
אפשר שאלמלא האפיזודה ההיא, לא הייתי בא לעולם: חברתו דאז, אשתו לימים – ואמי עד היום – נסעה מדי פעם לבקר אותו לאורך חודשי המעצר הארוכים. לא מעט סיפורים שמעתי על הימים ההם, איך הייתה נוסעת באוטובוס ללוד הערבית, מתחפשת לצעירה ערבייה כדי שלא תוטרד על ידי השבאב, יורדת לא הרחק מלטרון וצועדת ברגל עד לגדרות מתקן המעצר, רק כדי להשליך אליו מכתב מעבר לקונצרטינות. אני הייתי בן הזקונים, מקץ יותר מעשרים שנה, של האהבה ההיא.
לא באה הפתיחה הארוכה הזאת אלא כדי להסביר שלכאורה הייתי אמור להיות היום בצד ששמח על כך שנבחרת אנגליה, ללא ספק הנבחרת הגדולה הכי גרועה בהיסטוריה של המשחק, נוחלת עוד שברון לב. במקום זה אני מתעטף בכל משחק שלה בדגל עם הצלב האדום, דגלה של אנגליה (אגב, לא תמיד היה זה הדגל של הנבחרת, אם תבדקו את הצילומים מהגביע העולמי של 1966, היחיד שבו זכתה, תראו ברקע בעיקר את דגלי הממלכה המאוחדת, דגל בריטניה). הכיצד?
מקור התרבות וסמל התחכום
כדורגל עולמי, בישראל של ראשית ימי הטלוויזיה בתחילת שנות השבעים, היה כדורגל אנגלי. צריך לזכור שבשנת 1968, עת שידרה הטלוויזיה את משדר הבכורה שלה, היא הייתה עדיין אלופת העולם, לא מעט בזכות שער שבעידן ה-VAR, ספק גדול אם היה מאושר. לכן בכל יום חמישי התיישב עם ישראל לתקציר של כחמישים דקות מהמשחק המרכזי של הליגה האנגלית, ששודר בערוץ אחד – האחד והיחיד באותם ימים.
לא אנסה אפילו לתאר את החוויה הזאת ממרחק השנים (מי שבכל זאת מחפש רפרנס לימים שבהם גם משחק בשידור דחוי היה נחשב לממתק אמיתי, מוזמן לגגל למערכון המופלא של חבורת לול על הפעם ההיא שבה רשות השידור החליטה, במקום משחק השבוע – מנצ'סטר יונייטד נגד ליברפול, לשדר את האופרה "לה מרמור". מצחיק גם כחלוף חמישה עשורים), רק אציין שהיה מדובר לעיתים באתגר אמיתי: תארו לעצמכם משחק של מנצ'סטר סיטי בתכלת נגד וולבס בכתום. בשידור שחור-לבן, אין דרך להבדיל בין התלבושות. לכן השדר היה אומר לעתים משפטים שנשמעים היום קצת הזויים, כמו "חדי העין שבין הצופים ודאי יבחינו שמנצ'סטר סיטי היא הקבוצה עם החולצות המעט יותר בהירות". ועוד מאותם ימים, שבהם החלה מדינה קטנה באגן המזרחי של הים התיכון, להיפתח מעט לעולם: ארה"ב סימלה את המתעשרים החדשים, את הכסף הגדול, את היורדים שלא היו אלא "נפולת של נמושות", כפי שקרא להם ראש ממשלה צעיר בשם יצחק רבין.
אנגליה לעומת זאת הייתה קלאסה, מקור התרבות. התייחסנו אליה בכבוד הראוי מנתינים לשעבר וראינו בה את סמל התחכום, עם ההומור המטורף של ג'ון קליז, כל הדרך ממונטי פייטון ועד ל"מלון של פולטי", בתחילת שנות השמונים. היא הייתה עבורנו מקור המוזיקה – שעם כל הכבוד לסטלנים של וודסטוק, הייתה המלודיה של הביטלס, נענועי האגן של הרולינג סטונס, הגיטרה של אריק קלפטון – ועד לתופעות המחאה עם הפאנק של שנות השבעים המאוחרות.
לכדורגל אחר נחשפנו רק כשהתרחש מונדיאל, אבל עם כל הכבוד לטוטאל פוטבול ההולנדי שניגף בפני הקייזר פרנץ, הלא הוא "המטאטא" הראשון בהיסטוריה של המשחק, או כחלוף ארבע שנים לאוסי ארדילס ומריו קמפס, לא היה כמו כדורגל אנגלי (הליגה הראשונה ששודרה בקביעות בישראל, הגם שלא בשידורים חיים, הייתה דווקא הליגה האיטלקית שהביא למסך אבי רצון, אבל רק בשלהי שנות השמונים). אט לאט הפכה אנגליה לא להזדהות עם כדורגל, אלא לחלק מהזהות האחו"סלית השלמה: הכובשת שגנבו לנו, רגע לפני שגנבו לנו את שאר המדינה.
והנבחרת, שמאז אותו מונדיאל שבו זכתה "בחאווה", הפכה לשוברת הלבבות האולטימטיבית: היא הייתה "הפועל העולמית", שהרי ידוע ש"כל העולם כולו, שונא את הפועל – ורק אני אוהב" (ואני בכלל אוהד הפועל חיפה ולא הפועל תל אביב). התחברנו לכדורגל הנוראי שלה כמי שמזהים בו ניואנסים שנהירים רק ליודעי ח"ן, הערצנו את הלוזריות שלה כמעין סמן שמעיד שדווקא היא – היא הדבר האמיתי.
פה ושם היו גם ניצוצות אמתיים של כישרון כמו פול גאסקוין או מייקל אואן (לפני שהיה לפצוע סדרתי), גם בקס או רוני יכולים להיספר במניין, אבל הגיע הזמן להודות שאפילו הם לא היו הכי טובים בעולם, מהימים של פלה ויוזביו, דרך מראדונה – ועד לשניים שאפילו שלושת השמות הקודמים היו עומדים בתור כדי לראות אותם משחקים: מסי ורונאלדו. שחקנים אנגלים? אולי רק בהרכב השלישי של נבחרת כל הזמנים (והייתי נדיב).
אין הסבר הגיוני לתופעה
אהדתי לאנגליה גברה תמיד על אהדתי לנבחרת ישראל, כולל המשחק המשמים ההוא ברמת גן, אליו הגעתי עטוף בדגל אנגליה ושרתי את "אלוהים נצור את המלכה" בקול חזק בהרבה ממה ששרו מסביבי את "התקווה". אין לי הסבר הגיוני לתופעה, אבל האם זה לא כל הכיף בכדורגל, העובדה שהוא גורם לך לעשות מעשים שבכל סיטואציה אחרת של החיים, היו נחשבים ללא הגיוניים?
היו שנים שבהם החזקתי במנוי לאולד טראפורד. ביחד עם כמה חברים. טסתי לכמה משחקים בשנה – וכמו כל אהבת אמת, אהבתי את זה שלא יכולתי למצוא בכל זה הגיון או אפילו סיבה: אהבתי את הביטר הנוראית שנמזגת בפומפה מחבית שעבר זמנה, את הבל הפה בניחוח בירה וצ'יפס של העומד מאחוריך במדרגות הנעות מהרכבת, את השמיים המטפטפים קבוע מעל לנקשייר, במזג אוויר שנע באופן קבוע בין רע לבלתי נסבל, את העור השקוף של הנשים החיוורות, אללי – אפילו את הכוויה בלשון שמקבלים ממנת פיש אנד צ'יפס, שאינה אלא תחתית החבית של הקולינריה העולמית.
אם לציין את אירוע השיא, הרי שהוא התרחש במונדיאל בגרמניה, בשטוטגרט שאליה הגיעה אנגליה לשחק מול נבחרת אקוודור. את הבירה הראשונה לגמתי מיד אחרי ארוחת הבוקר במלון – ואת הבאות במרכז העיר, שנכבש על ידי 100 אלף אנגלים, מתוכם נסעו למגרש, למשחק עצמו, רק כ-30 אלף. השאר נשארו ב"פאן זואן", וכדרכם של אנגלים, היו הקהל הכי מגוון שראיתי בכל ימי כאוהד כדורגל: מהספסרים הסקאוסרים מליברפול, עם המבטא הצפוני שהופך כל "פאקן" (מילה שהם משתמשים בה לא מעט) ל"פאחן", וכל "או" בחולם – ל-"אווו" בקובוץ, ועד לאפר קלאס מצפון מערב לונדון, שנראו כמו חברה של יו-גרנטים, ושבשלב מסוים היו כ"כ שיכורים, עד שחברתו של אחד מהם, בתמורה לכך שחשפתי בפניה את הקעקוע של מנצ'סטר יונייטד על זרועי, התעקשה להראות לי את היוניון-ג'ק שמוטבע על תחתוני החוטיני שלה, מלפנים. אל תמהרו להאשים אותה בבוגדנות או בטעם רע, זה הכל בגלל שאחרי מספר לא הגיוני בעליל של פיינטים, הייתי הגבר המתפקד היחידי בסביבה.
"אינגלנד (אנ)טיל איי דייייי" צרחתי אתם במקהלה, קצת לפני השיר הנפלא על "עשרה מפציצים גרמנים שהיו באוויר" (לפני שה-RAF, ר"ת של "חיל האוויר המלכותי" התחיל להוריד אותם אחד אחרי השני) או הלהיט על "שתי מלחמות עולם וגביע עולמי אחד" שנועד לעצבן את השוטרים הגרמנים (וכשזה לא הצליח, עברו להשליך עליהם כיסאות). אני לא גאה חלילה במורשת הקרב הזאת (הגם שלקחתי בה חלק כצופה בלבד), אבל כמו זוג שנפגש ביציאה מתא המעצר, נפשי נקשרה בנפשה מאז – ולתמיד.
הסיכוי להיחלץ נמוג סופית
ואם בכל זה לא היה די, הרי שאי שם, כשהיה לקראת גיל 84, התבשר אבי כי הוא זכאי למענק צנוע מהאגף לפדויי שבי במשרד הביטחון, כהוקרה על אותם חודשים שבהם קפא בלילות במחנה המעצר בלטרון. "מה דעתך שניסע לראות ביחד כדורגל אנגלי?" תהה אבי – ואם הייתם מכירים אותו כמוני, הייתם פחות מתפלאים לו היה מספר באותו מעמד שהחליט להצטרף לתכנית החלל של נאס"א או להפוך לצייד נמרים מקצועי באזור מפרז בנגל.
מרוב תדהמה לא השבתי אפילו, רק חייגתי לי', ספסר הכרטיסים – והזמנתי ארבעה כרטיסים ליונייטד נגד ליברפול, בעוד כשלושה חודשים.
רצה הגורל ושבועיים מאוחר יותר החלקתי עם האופנוע, עניין שהסתיים עם פלטה ושבעה ברגים ששיתקו לי את הקרסול הימני למשך כמה חודשים. מכיוון שבקושי יכולתי להתנייד, אפילו בעזרת קביים, הציעו לי לדחות את הנסיעה, אבל אני סירבתי: "אבא שלי כבר בן 84" השבתי לכל מי ששאל איך בדיוק אני מתכוון לטוס "בגיל הזה כבר לא דוחים" – וזאת למרות שאבי היה איש בריא להפליא, רזה ושחיין, שלמעט ירידה קלה בשמיעה, לא סבל אפילו מתסמינים קלים שאופייניים לרוב בני גילו.
למחרת ההפסד הנוראי של יונייטד במשחק ההוא, לליברפול של יוסי בניון (4-1 בבית, שלמרבה המזל לא מנע מאתנו אליפות), ניגבתי לג'וניור (אז כבן עשר) את הדמעות וחגגנו במסעדה הודית במנצ'סטר את יום הולדתו של אבי, בלי לדעת שיהיה זה גם האחרון…
אם היה לי סיכוי להיחלץ מהאהדה לאנגליה (את היעדים המועדפים עלי באירופה החלפתי כבר מזמן מלונדון לרומא ומדריד), הוא נמוג סופית באותה השנה. מאז היא איתי ואני איתה – נבחרת רעה ולא מוכשרת בעליל, שרוב הסיכויים שאם תצליח לעורר באוהדיה ציפיות, זה יהיה רק בשביל לרסק אותן על הדשא במשחק הבא.
אני מהמר עליה בכל התערבות (מתוך ידיעה ברורה שאני הולך להפסיד) – ולו רק משום שהכדורגל האנגלי היה זה שגרם לאבי לעשות את המעשה הספונטני היחיד שראיתיו עושה בימי חייו.
טוב נו, גם קצת בגלל החוטיני של ההיא.
מה דעתך על הכתבה?