סוף סוף המזל האיר פנים: סיכום חצי הגמר בין איטליה לספרד

המפגש בין איטליה לספרד אתמול (שלישי) בחצי גמר יורו 2020 היה משחק בין שתי נבחרות שמשתדלות ליישם עקרונות דומים. בעידן רוברטו מנצ'יני, האזורי קרובים יותר מתמיד למודל הספרדי, או אולי אם תרצו הקטלוני. הם משחקים באדיקות במערך 4-3-3 בלבד, מפעילים לחץ גבוה על שחקני היריבה, מקדשים החזקת כדור ומנסים להגיע לאחוזים גבוהים ככל הניתן בפרמטר זה, בנויים על יכולות הניווט השקטות של ז'ורז'יניו בערך כמו שספרד בנויה על סרחיו בוסקטס, ומאמינים כי מסירה ועוד מסירה ועוד מסירה מובילות בסופו של דבר לשער.

כאשר בוחנים את הקרב מזווית זו, הרי שספרד רשמה ניצחון מפואר. אחוז החזקת הכדור שלה עמד על 65, היא השלימה 89 אחוזים מהמסירות לעומת 76 בלבד של איטליה, מספר המסירות שלה הגיע ל-944 בהשוואה ל-404 בלבד של הכחולים. העליונות שהושגה במרכז המגרש הייתה מרשימה בהתחשב בעוצמה שהפגינו האיטלקים, אבל האם זה עזר בסופו של דבר? ההישג הטקטי לא הכריע את ההתמודדות, והעסק הלך להגרלה בדמות פנדלים. למעשה, ספרד ניצחה רק פעם אחת ב-90 דקות ביורו 2020, בעוד חמישה משחקים הסתיימו בתיקו. במונדיאל ברוסיה היא ניצחה פעם אחת, שלושה משחקים נגמרו בשוויון, והמארחת העיפה את האדומים בפנדלים בשמינית הגמר למרות ששחקניה בקושי נגעו בכדור.

הנחת העבודה היא שהכדור נע מהר יותר מהשחקנים, ולכן כדאי להריץ אותו, מה גם שהוא לא מתעייף. היא נכונה, כמובן, אבל במשחקים רבים מדי הגישה הזו מובילה ליצירת מספר מצבי הבקעה מצומצם יחסית, אלא אם יש לך קשרים גאונים שמסוגלים להעמיד חלוץ מול שוער גם במשחק עומד. כפועל יוצא מכך, אחוז ניצול ההזדמנויות האלה צריך להיות גבוה – כלומר נדרשים שחקני חוד שמתאפיינים בקור רוח ובקילר אינסטינקט. אם אין כאלה, למזל יהיה תפקיד קריטי בהצגה.

האם ספרד יכלה תיאורטית להכניע את היריבה הכחולה המאורגנת באמצעות הסגנון שלה? בוודאי. פדרי, שחקן עם ראיית משחק ותנועות שמזכירות קצת את אנדרס אינייסטה, העמיד במחצית הראשונה במסירה פנומנלית את מיקל אויארסבאל במצב קורץ. זה היה אמור להיות 0:1, אבל כוכב ריאל סוסיאדד, שפתח באופן מפתיע מאוד על חשבונו של אלברו מוראטה, לא הצליח לעצור את הכדור, והצ'אנס הגדול הלך לאיבוד. זה היה אחד האירועים המרתקים הבודדים לפני ההפסקה, כי השליטה הספרדית לא תורגמה לניסיונות הבקעה ממשיים – וזו הרי מהות הכדורגל.

משחק מסודר זה טוב ואסתטי, אבל המחצית השנייה הייתה הרבה יותר מעניינת, כי שתי הנבחרות הימרו בה על כדורגל מהיר יותר. איטליה, שנותרה ללא החזקת הכדור המיוחלת, בחרה לנצל את התכונות החזקות ביותר של שחקני האגף שלה, במיוחד של פדריקו קייזה – המהירות. במקום להריץ רק את הכדור, מסוכן הרבה יותר כאשר גם הוא וגם השחקנים נמצאים בתנועה מתמדת. השאיפה היא ליצור כאוס שמקשה על הגנות היריב להגיב, וכך בדיוק נולד שער היתרון האיטלקי. ג'אנלואיג'י דונארומה הוציא לדרך מתפרצת שלא הייתה מסודרת כלל, אבל כל משתתפיה דהרו לשטחים פנויים. הכדור הגיע לקייזה במקרה, והוא היה במשבצת לא טבעית, אבל זה מה שמנע מאריק גרסיה לסגור אותו בזמן. משם, זה כבר היה עניין של ביצוע טכני ברמה הגבוהה ביותר.

וגם השער הספרדי נולד בזכות תנועה מהירה של השחקנים והכדור ביחד. מוראטה, שנכנס כמחליף והיה הרבה יותר מפוקס ותכליתי מאויארסבאל, ירד לעומק המגרש, קיבל את המסירה והתחיל ריצה מהירה מאוד קדימה דרך המרכז, שם עמדו איטלקים רבים. הפריצה הדהימה אותם, בין היתר כי המהלך הזה לא היה אופייני לגישה של ספרד. לפי הספר, מוראטה פשוט היה צריך למסור את הכדור הצידה. עד שההגנה הבינה מה קורה, בוצעה מסירה כפולה פנטסטית עם דני אולמו. מוראטה מצא את עצמו מול דונארומה ושם את הכדור בפינה בקלילות ובמיומנות. עזיבת סביליה בתום שלב הבתים באמת עשתה לו טוב. הוא לא ידע כי "ייענש" על כך בהמשך בדו קרב הפנדלים.

העונש הזה, בדמות החמצת הפנדל, היה צפוי יחסית בהתחשב בנסיבות. מוראטה, שמאבד בקלות ביטחון עצמי, כבר החטיא מ-11 מטרים בטורניר, ונוכחותו על המגרש לקראת הדו קרב היתה בעייתית. לואיס אנריקה נקלע כאן למלכוד 22 – לא כדאי לתת לו לבעוט כי יש סיכוי גבוה שיפשל, אבל גם לא כדאי להדיח אותו מהרשימה כדי לא להעביר לו מסר שלא סומכים עליו. ברבע הגמר נגד שווייץ זה לא היה רלוונטי, כי מוראטה פתח והוחלף עוד לפני ההארכה. מוזר שזה לא קרה הפעם, דווקא כאשר היה אמור לפגוש את צמד חבריו הטובים ג'ורג'ו קייליני ולאונרדו בונוצ'י. האם הוחלט לספסלו כי בלמי הגברת הזקנה מכירים אותו? זה לא הגיוני, במיוחד כי גם הוא מכיר אותם, וזה מעניק לו יתרון תחרותי, כפי שבא לידי ביטוי בשער שהבקיע. יש יסוד סביר להניח כי מוראטה היה עושה משהו משובח עם המסירה ההיא של פדרי שבוזבזה על ידי אויארסבאל, אבל לואיס אנריקה עשה בחירה שנויה במחלוקת.

באופן כללי, יש הרבה שאלות עליהן צריך מאמן ספרד לתת תשובות. מדוע ייבש לחלוטין את טיאגו אלקנטרה? מדוע השאיר על הספסל את מרקוס יורנטה, שלא מצא מקום אפילו כמגן ימני, והיה יעיל עוד יותר כשחקן חוד עם קילר אינסטינקט אמיתי כפי שהוכח העונה? מדוע כלל בסגל שחקנים חסרי ניסיון שלא תוכנן לעשות בהם שימוש, כמו דייגו יורנטה ואדמה טראורה? האם כל הבחירות בסגל ובהרכבים היו מקצועיות לגמרי? על המקומות שלא אוישו ועל סרחיו ראמוס דיברנו כבר מספיק, אבל יש גם היבטים חיוביים מאוד מהמסע הזה, ובראשם פדרי.

ההחלטה לתת לנער של ברצלונה את המפתחות במרכז המגרש הייתה נהדרת, והוא השלים 629 מתוך 630 הדקות של ספרד בטורניר. גם ההימור על אונאי סימון כשוער הראשון הוכיח את עצמו מעל ומעבר. השימוש בדני אולמו היה נבון, ואתמול הוא היה השחקן המצטיין על המגרש, כך שהטסת הפנדל לשמיים הייתה אכזרית במיוחד. השחקנים הותירו רושם של יחידה מגובשת, ועל כך מגיע גם למאמן קרדיט גדול.

ואולם, האיטלקים בכל זאת היו מגובשים יותר. כאשר לוקחים את כל הפרמטרים בחשבון, הזכייה של איטליה בהגרלת הפנדלים הייתה מוצדקת קצת יותר. ראשית כל, היא ניצחה הרבה יותר משחקים, גם אם היא לא תמיד יוצרת מצבי הבקעה בקצב מספק, בדומה לספרד. היא נאלצה להתגבר על פציעות של שחקנים חשובים – תחילה אלסנדרו פלורנצי ואז גם לאונרדו ספינצולה שהפך לכוכב מפתח במהלך הטורניר. הבלמים הוותיקים שלה נותנים יורו עוצר נשימה, במיוחד קייליני שמתקרב ליום הולדת 37 וממעט לשחק בשנתיים האחרונות, בין היתר בשל פציעות – אבל ממשיך להפגין רמה גבוהה ביותר וחוגג חסימות והרחקות לקרן כמו ילד צעיר.

היו לאיטלקים יותר מדי הפסדים כואבים בפנדלים. חצי גמר מונדיאל 1990, גמר מונדיאל 1994, רבע גמר יורו 2008 מול אותה ספרד, רבע גמר יורו 2016 בו היא שיחקה בשיטה הפוכה מהנבחרת הנוכחית והרשימה אפילו יותר. זה קצת יותר מדי. מגיע גם לכחולים ליהנות ממזל מדי פעם, וזה מה שקרה אתמול. כעת נותר לראות אם הם מסוגלים לעשות את הצעד האחרון ביום ראשון כדי להכתיר את המהפכה הגדולה של מנצ'יני להצלחה מסחררת בקנה מידה היסטורי. כדי לעשות זאת, ייתכן שהיא צריכה לשנות מעט את הגישה הקבועה שלה, כי הכאוס והמהירות עשויים להיות מסוכנים יותר מהידבקות בהחזקת הכדור. אחרי שהעיפה את ספרד האמיתית, איטליה יכולה לחזור להיות איטליה.

למעקב אחרי יוכין בפייסבוק לחצו כאן