1. כנראה שאין מקריות בכך שנבחרת הכדורגל של אנגליה ממתינה 55 שנים לזכות בטורניר גדול. אמנם אמש (ראשון) בוומבלי היא הפסידה 3:2 רק בבעיטות הכרעה מ- 11 מטרים, אבל גם הפסד שכזה עולה ביוקר רב: הייתה זו נבחרת איטליה שגברה עליה וזכתה באליפות אירופה, בפעם השניה בהיסטוריה. הפעם הראשונה נרשמה ב- 1968.
הכרעה בבעיטות מהנקודה הלבנה היא תמיד דרמטית, ואולם איטליה הייתה הנבחרת הטובה יותר, בעיקר במחצית השנייה. היא חזרה מפיגור מוקדם של 1:0, השיגה את שער השוויון והתוצאה נשמרה עד לסיום 120 הדקות. האמת היא שהתאכזבתי מהעובדה שאנגליה, הנבחרת הבייתית, התגוננה משך כל המחצית השנייה בניסיון לשמור על שער היתרון שהבקיע למענה המגן השמאלי, לוק שואו.
אנגליה מטבעה אינה נבחרת מתגוננת, ואיטליה לחצה והשוותה בדקה ה-67 על ידי בלמה לאונרדו בונוצ'י. הוא הבקיע ממרחק של מטר-שניים מהשער האנגלי, כשחלוצה המרכזי של אנגליה, הארי קיין, ניצב על קו שערו בניסיון לבלום את הכדור. אם קיין נאלץ לרדת לאחור עד לקו שער נבחרתו, זהו סימן מובהק לכך שאנגליה בחרה מרצון להתגונן – וחבל.
2. לנבחרת איטליה מסורת רבת שנים של שוערים גדולים בכל קנה מידה. ב-1982 היא נשענה על יכולתו של דינו זוף, שתרם לה תרומה מכרעת בזכייתה בגביע העולם. זוף היה עמוד התווך של ההגנה, ויותר מכך, אף הנהיג את הנבחרת. ב-2006, שוב הניפה הסקוואדרה-אזורה את גביע העולם, כשאת חולצת השוער לבש ג'יג'י בופון. עד היום הוא משחק כדורגל, ונחשב לאחד מהשוערים הטובים ביותר בהיסטוריה. אמש הוכיח ג'אנלואיג'י דונארומה שדור ההמשך של הנבחרת אינו מבייש את שוערי העבר. במהלך משחק הגמר מיעטו האנגלים לבעוט לעברו, אבל היה עליו להתגבר מנטלית על שער שספג כבר בדקה השניה. דונארומה היה הגיבור האיטלקי של בעיטות ההכרעה. בדרך כלל נהוג לומר שבפנדלים אין שוער טוב, אלא בועט גרוע. יש בכך אמת, אבל צריך גם שוער טוב כדי לזנק ולסכל אפילו בעיטות הנחשבות ללא מוצלחות. כזה הוא שוערה הנוכחי של איטליה.
שניים נוספים הראויים לציון הם הבלמים לאונרדו בונוצ'י וג'ורג'ו קייליני. הם סחטו מעצמם את המקסימום, הרבה בזכות הניסיון והוותק שצברו במשך שנים כה רבות. הנחישות שהפגינו בהגנה הדביקה את כל האחרים, שכן אין כמו לתת דוגמה אישית. איטליה חייבת לחשוב על מחליפים עתידיים ולא פשוט למצוא צמד כה מוצלח.
אלופת אירופה הטרייה התייצבה לגמר בלונדון בתקווה ששני הקשרים המצטיינים, פדריקו קייזה ולורנצו אינסינייה יהיו במיטבם. כהרגלם, השניים עבדו קשה ובמיוחד נהניתי מיכולתו של קייזה שהעמיד את ההגנה האנגלית במבחן לא פעם ולא פעמיים. שניהם לא סיימו את המשחק בגלל פציעות ולמזלם הם חגגו בסוף את הזכייה באליפות.
3. נבחרת אנגליה ראתה בעיניים כלות כיצד גביע היבשת נמסר לידיים איטלקיות. עד אתמול אנגליה מעולם לא הגיעה למשחק גמר היורו. למולדת הכדורגל, הייתה לה הזדמנות יוצאת דופן לממש את מילות הפזמון: "הכדורגל חוזר הביתה". הוא הפך ללהיט הטורניר והתגבר כשאנגליה הגיעה עד לגמר עצמו. התוצאה שהתקבלה הייתה דווקא שונה: הכדורגל חזר ל…רומא.
במשחק מול איטליה היו דקות רבות מאד במחצית השנייה שכדורגלני הנבחרת הביתית נעו בכבדות, אולי אפילו בעייפות מסוימת, ומיעטו לעבור את קו מחצית המגרש. הקפטן, הארי קיין, חתום בדקה השנייה על מסירה נפלאה להתקפה שהסתיימה בשער יתרון, אלא שהפעם זה היה מבחינתו מעט מדי והדברים נכונים גם לגבי ראחים סטרלינג. הצמד הזה לא הצליח למשוך את הנבחרת קדימה. מול איטליה צריך שחקן יצירתי, שיכול במהלכים חכמים לשנות את פני המשחק. שחקן כזה חסר לאנגליה והדבר בלט ככל שנקפו הדקות ואיטליה השתלטה על המגרש.
4. גארת' סאות'גייט, מאמנה של אנגליה, ביצע במהלך המשחק חילופים אחדים. עם כל ההערכה כלפיו, שניים מהם התבררו כשגיאות קריטיות שאינן הולמות מאמן לאומי. על סף הדקה ה-120 הוא שיתף את מרקוס ראשפורד ואת ג'יידון סאנצ'ו והורה להם לבעוט שניים מכדורי ההכרעה מהנקודה הלבנה. שחקנים אלה נגעו בקושי בכדור בשניות המעטות בהן שיחקו ולפיכך היו קרים לחלוטין בעת שניגשו לבצע את הבעיטות הגורליות. על צוות המאמנים שהקיף את סאות'גייט היה להעיר לו על כך. התוצאה: ראשפורד ואסנצ'ו לא כבשו, בדיוק כפי שסאות'גייט עצמו לא הבקיע כשחקן ב-1996, בעט כדור דומה מול נבחרת גרמניה בחצי גמר היורו שנערך אז באנגליה.
5. ב-1966 זכתה נבחרת אנגליה בגביע העולם הראשון והיחיד שלה. חלוצה ג'ף הרסט הבקיע אז שלושער בגמר בניצחון 2:4 על גרמניה המערבית. פניו נראו אמש על מסכי הטלוויזיה, כשהוא באצטדיון, מקווה כמרבית הצופים ביציעים להשתתף בחגיגה סוחפת המתוכננת לאחר שריקת הסיום. איטליה, כמובן, חשבה אחרת והיו לה תוכניות משלה. ברדת המסך היא הותירה את מולדת הכדורגל תוהה, בלב שבור, עוד כמה שנים יהיה עליה להמתין עד לתואר החשוב הבא.
מה דעתך על הכתבה?