כבר לאחר הניצחון הראשון של איטליה ביורו 2020, ה-0:3 מול טורקיה במשחק הפתיחה של הטורניר, התחושה במדינה הייתה שהאליפות הזו יכולה להיות שלהם. מה זה יכולה? צריכה, אמורה. למעשה, התחושה הזו הופיעה עוד לפני כן. הנבחרת הגיעה בכושר נהדר, ברצף משחקים ארוך ללא הפסד וללא ספיגת שער, שנחתם במשחק ההכנה האחרון של האזורי עם 0:4 מוחץ מול צ'כיה – אותה צ'כיה שהדיחה את הולנד בשמינית הגמר והציגה את אחד השחקנים הטובים בטורניר, פטריק שיק.
לא פלא שבנסיעה באוטובוס לאחר משחק הפתיחה שרו השחקנים את "קיץ איטלקי", השיר שנכתב לכבוד אירוח המונדיאל ב-1990 ואמור היה גם אז להסתיים בגביע. את פזמון ה"לילות קסומים" (Notti Magiche) שרו השחקנים לאחר כל אחד משבעת המשחקים בטורניר, וכעת לא ניתן לעבור שעה עם תחנת רדיו איטלקית פתוחה מבלי לשמוע את השיר, שחווה תחייה מחודשת.
איטליה לבשה חג בטורניר, שהתארך והתארך, כמו חול המועד לחודש שלם, ועכשיו הם באסרו חג ממושך. הגאווה האיטלקית, שכל כך נפגעה עם ה"אפוקליפסה" באי-ההעפלה למונדיאל בנובמבר 2017 (כך כינו זאת בתקשורת האיטלקית בזמנו) – שוקמה. רוברטו מנצ'יני, שהדעות עליו באיטליה היו חלוקות טרם מינויו לתפקיד מאמן הנבחרת, הפך לקונצנזוס. הגאזטה דלו ספורט והקוריירה הציבו אותו בשורה אחת עם גדולי המאמנים האיטלקים – ויטוריו פוצו, אנצו ביארזוט, אריגו סאקי ומרצ'לו ליפי – שהובילו כל אחד בשעתו את הנבחרת להישגיה הגדולים ביותר, או שהשפיעו על הכדורגל האיטלקי ברמה ההיסטורית, במקרה של סאקי.
בכיכרות הערים הוצבו מסכי ענק, שם התקבצו מאות ואלפים של אוהדים איטלקים לצפיות משותפות במשחקי האזורי ביורו. אי אפשר שלא להתרגש מהמחשבה על הזקנים האיטלקים שצפו במסכי הענק ממרפסות הבתים שלהם, כשרק לפני שנה וחצי המרפסות האיטלקיות הפכו לסמל עולמי למאבק הקשה בנגיף הקורונה, שהכה בארץ המגף.
המכה האיומה שחטפה איטליה עם פרוץ המגפה באירופה, לצד תחייתה ההירואית של הנבחרת הלאומית מהמקום הנמוך בו הייתה לפני שלוש שנים בלבד, כנראה היו חלק בלתי נמנע בתסריט הזכייה ההיסטורית של הסקאוודרה אזורה. האנגלים היו בטוחים שהתסריט הוא בכלל שלהם. 55 שנה שלא הגיעו לגמר כלשהו, מאז אותה זכייה בודדת במונדיאל ב-1966, ועכשיו כששלבי ההכרעה בוומבלי, אין בכלל סימני שאלה – It's coming home. הם רק לא הבינו שהבית האמיתי של הכדורגל נמצא בכלל באיטליה, שם בכל יום מודפסים עיתוני ספורט באורך 50 עמודים, 40 מתוכם מוקדשים לכדורגל. השם האמיתי לכדורגל הוא בכלל קאלצ'יו, לא פוטבול.
והשמחה לאיד? הו, כמה שהיא טובה ומורגשת בכל פינה כאן. לאונרדו בונוצ'י היטיב לתאר: "לראות 50,000 אנגלים עוזבים את האצטדיון לפני ההנפה? זה היה מהנה מאוד!". חגיגות הזכייה התמקדו בשחקנים, במנצ'יני ובגאווה הלאומית, אבל האוהדים האיטלקים בכיכרות לא פספסו הזדמנות לשיר שירים בגנות האנגלים הזחוחים, ראחים סטרלינג "הצוללת" וגארת' סאות'גייט שהפך בעל כורחו ליקיר האומה האיטלקית.
הפטריוטיות האיטלקית שהתחזקה בחודש האחרון הביאה לשוק שחור של דגלי המדינה, כשהמחירים האמירו בעשרות ואפילו מאות אחוזים. בכל פינה ובית ניתן לראות דגל אדום-לבן-ירוק מתנוסס, כמו יום העצמאות רק כזה שנמשך ונמשך ונמשך. באוגוסט יחגגו האיטלקים את הפראגוסטו, חג לאומי שימים ספורים אחריו מסתיימת לה חופשת הקיץ האיטלקית. עד אז, האופוריה מהזכייה באליפות אירופה ראשונה מזה 53 שנים תימשך בלילות קסומים של קיץ איטלקי.
מה דעתך על הכתבה?