אייאקס הנוכחית מלהיבה אוהדים ופרשנים ברחבי העולם. המשחק ההתקפי של הקבוצה הצעירה הזו מזכיר לרבים את אייאקס של 1995, זו שזכתה בליגת האלופות. אז יש כמה נתונים יבשים שמחזקים את הטענה הזו: הקבוצה הצעירה בטורניר, במשחק הבית בחצי הגמר אייאקס ניצחה ב3 שערים הפרש (אפריקני וסקנדינבי כבשו לאיאקס), הגמר ב24 במאי, קלייברט נכנס כמחליף, יובנטוס בגמר אירופי, טוטנהאם מסיימת מעל ארסנל בליגה.
אבל בואו נהיה רציניים. ה"בוס-בייבז" של העונה הזו מזכירים מאד את הקבוצה ההיא של לואי ואן חאל. אמנם אייאקס של אז היתה יותר מנוסה, רצה כבר כמה שנים יחד וזכתה בגביע אופ"א ב-1992. אבל עקרונות המשחק, הדרך בה הקבוצה משחקת וגם חלק מהשחקנים עצמם – מזכירים מאד את אייאקס ההיא. אחרי כמה שנים מוצלחות מבחינת תארים מקומיים אך כושלות מבחינה אירופית ובעיקר סגנון המשחק תחת פרנק דה בור, פטר בוס מצליח להנחיל באייאקס משחק עם ערכים קרויפיאנים שמזכיר את הימים ההם. גם ואן חאל, למרות היריבות האישית המרה עם קרויף, האמין באותה פילוסופיית משחק. משחק התקפי, החזקה בכדור, לחץ גבוה ואינטנסיבי. יציאה קדימה דווקא כשמאבדים את הכדור ולא לחזור אחורה.
זה בקווים כלליים, אך גם כשמסתכלים לעומק, רואים דמיון רב בין השחקנים של אז לאלה של היום. צריך לזכור שבוס, כשחקן, נהג לנסוע לאמסטרדם כדי לצפות באימונים ובמשחקים של אייאקס תחת ואן חאל. הפילוסופיה היא של קרויף, הפרקטיקה לקוחה מואן חאל.
אוננה. מחפש מגע, יוצא באומץ ועם משחק רגל משובח (Getty)
שוער: אנדרה אוננה הקמרוני הוא ממשיך דרכו של אדווין ון דר סאר. מבחינה חיצונית אין שום דמיון, אמנם, אך במשחק אוננה הוא ממשיכו של מנכ"ל המועדון הנוכחי. אוננה מחפש מגע עם חלוצי היריב, יוצא באומץ ולא נשאר על הקו. לצד זה מדובר בשוער עם משחק רגל משובח, מעין בלם נוסף שעוזר בבניית ההתקפות. וכמו שהוכיח במשחק הראשון מול ליון, מוציא את הקבוצה שלו למתפרצות עם תגובות מהירות. אם ואן דר סאר היה אחד הראשונים להיות שוער שהוא סוג של שחקן שדה נוסף, אוננה הוא התפתחות אבולוציונית של אותו סגנון. תמיד מחפש את ההתקפה, עוד לפני שהכדור ברגלו או בידיו.
קישור: ואן חאל, מאז ומתמיד, רצה 11 שחקנים טכניים שיודעים להניע כדור. הוא ויתר במודע על קשר אחורי "גרזן", למרות שבמשחקים המכריעים הקבוצות ששיחקו מולו הרכיבו לפחות אחד כזה (אלברטיני במילאן, המאן בביירן). במשך רוב העונה, הקשר האחורי היה קלרנס סיידורף הטכני. אותו דבר עם בוס: הוא בוחר בלאסה שונה. שחקן שחושב התקפה, שמחפש את העומק ולא את הרוחב. שונה מזכיר את סיידורף בסגנון המשחק שלו. במשחק הגמר ואן חאל בחר בדווידס לצידו של סיידורף, במערך מעט יותר שמרני. אצל בוס אין סיכוי שזה יקרה: שונה יהיה הקשר האחורי במשחק.
כשאייאקס נתקעת היא הולכת אל קלאסן (עם הכדור). צילום: Getty
בעמדה של יארי ליטמאנן הפליימייקר, "חלוץ הצל" כפי שנקרא בהולנדית, משחק דייבי קלאסן. הוא היום המנהיג של הקבוצה, וכמו ליטמאנן בשעתו, כשאייאקס נתקעת, היא הולכת אליו. ליטמאנן היה מחלץ את איאקס במהלך אישי יוצא דופן, קלאסן עם אופי המנהיג שלו מצליח להרים את החברים שלו ברגעים היותר קשים שלהם.
ההתקפה: מימין שיחק פינידי ג'ורג' הניגרי, היום זהו ברטראן טראורה מבורקינה פאסו המושאל מצ'לסי. פינידי תרם 8 שערי ליגה אז, טראורה 9. שניהם כבשו בחצי הגמר האירופי. בכל זאת הם שונים: פינידי עם רגל ימין החזקה אהב לשחק על הקו ולחפש את ההגבהה למרכז. טראורה שמשחק מימין אבל בעל רגל שמאל חזקה נכנס לאמצע ומתפקד לא מעט כחלוץ שני לצד דולברג.
מצד שמאל התחושה היא שגם אחרי 22 שנה, משחק אותו שחקן. אמין יונס הוא שיבוט של מארק אוברמארס, מבחינה חיצונית, אך גם בסגנון המשחק. אוברמארס, המנהל המקצועי של אייאקס הנוכחית, היה זה שהביא את יונס אחרי שראה אותו במדי נבחרת גרמניה עד 21. יונס, כמו אוברמארס, הוא דריבליסט מחונן ומהיר שהכדור דבוק לו לרגל. החיסרון שלו הוא בסיומת, מחמיץ יותר מדי. אבל יונס הוא שחקן שכשאייאקס נתקעת היא יכולה ללכת אליו, הוא שחקן שיכול ליצור מצבים לעצמו ולחבריו דרך מבצע אישי.
דולברג מזכיר בקלילות את ואן באסטן. צילום: Getty
חלוץ: ממש כמו שפטריק קלייברט עשה את הופעת הבכורה שלו בבוגרים באותה עונה, כך עשה גם דולברג. קלייברט היה פיזי מאד עם קילינג אינסטינקט נדיר. דולברג מזכיר במשחק שלו את ואן באסטן וברחקאמפ, בתנועה, בקלילות ובסיומת. קלייברט סיים את העונה ההיא עם 24 שערים בכל המסגרות. לדולברג יש כרגע 23. קלייברט כבש את שער הנצחון בגמר מול מילאן. מה יעשה דולברג?
כמובן שבוס הוא לא העתק מדויק של ואן חאל. הוא קודם כל ממשיך הדרך של קרויף, וזה בעיקר בולט בחופש שהוא נותן לשחקנים היצירתיים. בזמן שאצל ואן חאל הטקטיקה והמשמעת היו מעל הכל, בוס נותן יד חופשית לאומנים על הדשא: זייך, טראורה ויונס יכולים תמיד לנסות את המבצע האישי. אבל – וזה אבל חשוב מאד – באיבוד כדור המשמעת הטקטית, חוק ה5 שניות והיציאה קדימה – בוס דורש מהשחקנים שלו משמעת מלאה. ממש כמו ואן חאל. והשחקנים של בוס משתפים פעולה: בשנתיים האחרונות זייך היה הכוכב של טוונטה. הוא אחראי על כ70 אחוז מהשערים של הקבוצה בתקופה הזו (שערים ובישולים) אבל היה רץ בממוצע כ7 ק"מ במשחק. באיאקס הוא למד שחייב לעשות יותר תנועה, בעיקר בלחץ על הכדור. התוצאה: ממוצע של כמעט 12 ק"מ למשחק.
בוס חייב להוכיח שגם רומנטיקה וכדורגל התקפי יכולים להביא הישגים. צילום: Getty
אייאקס של ואן חאל שיחקה בגמר מול מילאן של פאביו קאפלו. לאיטלקים היו את בארזי, מאלדיני וקוסטקורטה מאחור. ליונייטד יש את מוריניו והגישה ההגנתית שלו. למוריניו יש, גם אם לא במוצהר, יריבות אישית עם ממשיכי דרכו של יוהאן קרויף. אותו קרויף שהמליץ ב2008 על פפ גווארדיולה להנהלת ברצלונה, כשמוריניו ציפה לקבל את התפקיד. אותו קרויף שפוטר מברצלונה ב1996, ומוריניו הגיע יחד עם מחליפו, בובי רובסון, כמתורגמן. את הנקמה שלו בברצלונה השיג מוריניו עם אינטר בחצי גמר ליגת האלופות ב2010. ואת לואי ואן חאל הוא ניצח בגמר של אותה השנה. עכשיו נותר לו לנקום את נקמתו גם בקבוצה שהיא הסמל הכי גדול לכדורגל שהוא כה מזלזל בו, הכדורגל של איאקס. ולפטר בוס המשימה להוכיח שהרומנטיקה והכדורגל ההתקפי יכולים לא רק להנעים ולרגש אלא גם להביא הישגים.
מה דעתך על הכתבה?