הדקה ה-67 במחזור האחרון של הבונדסליגה. באיירן מינכן מובילה 1:3 על פרנקפורט. היא צריכה לנצח כדי להבטיח אליפות נוספת. ניקו קובאץ' קורא לאריאן רובן. "בוא, בפעם האחרונה". רובן, שהתחמם מאחורי השער הרחוק, פותח בספרינט על פני 60 מטר. כמה הוא חיכה לרגע הזה. אחרי קריירה בת 19 שנים, אחרי שקראו לו "האיש מזכוכית", הוא הראה שוב את מה שכולם ידעו שהיה בתוכו תמיד: האהבה הילדותית והבסיסית לשחק. רק תנו לו לעלות על המגרש, לגעת בכדור. וכן, בדרך כלל בצד ימין. וכן, הוא כמובן כבש. ברגל שמאל.
זה היה אריאן רובן. מקבל את הכדור באגף, מתחיל לחתוך מימין לשמאל, פעם מגביר מהירות, לעתים מאט, מניף את רגל שמאל, תמיד זו רגל שמאל. כולם הרי יודעים מה יקרה עכשיו. המגן ששומר ממול, הקשר שבא לעזרה, הבלם שיוצא קדימה, השוער שעומד על הקו, המאמן שהכין את קבוצתו ובעיקר את ההגנה מפני המהלך הזה, האוהד ביציע, הצופה בטלוויזיה. כולם יודעים, ואין איש שיכול למנוע את מה שיקרה עכשיו. רגל שמאל תפגוש את הכדור, בליטוף מלא עוצמה, הדיוק הו הדיוק, והכדור ילך רחוק, לפינה, פעם למטה, פעם למעלה. השוער ימתח אבריו, זה לא יעזור לו. הכדור יסתובב כמו שצריך, יכניע את השוער. גול!
רובן הוא שיאן האליפויות ההולנדי. 12 כאלה רשומות על שמו, שתמיד היה משמעותי בתארים השונים של קבוצותיו. הקריירה המפוארת שלו שעוברת בחרונינגן, איינדהובן, צ'לסי, ריאל מדריד ובאיירן מינכן החלה בביידום, כפר קטן בצפון הולנד. כנער רשם עונה עם 151 שערים. בגיל 16 ערך את הבכורה שלו בליגה הראשונה, וכעבור כמה חודשים כבש את שערו הראשון, נגד אייאקס. אותו מועדון שנאבק להביאו אליו, אך רובן בחר באיינדהובן.
רובן חוגג עוד שער. הותיר שוערים חסרי אונים (Gettyimages)
אחרי אליפות איתם כקיצוני שמאלי הגיעה הצעה ממנצ'סטר יונייטד על סך 7 מיליון פאונד. היו"ר של איינדהובן ענה להם ש"בשביל הסכום הזה הם יכולים לקבל את החולצה שלו". עם צ'לסי ומוריניו שרכשו אותו תמורת 18 מיליון, עדיין בכנף שמאל, זכה בשתי אליפויות. היה זה חואנדה ראמוס, מאמנו בריאל מדריד, שהעביר אותו לשחק באגף ימין וגילה את המיקום המושלם בשבילו. וכשבמדריד עשו ניקוי אורוות ושחררו את כל ההולנדים הוא עבר לבאיירן. ביחד עם פרנק ריברי הם הפכו לסמלים הזרים של מועדון הפאר, שניים שהפכו את האגפים של באיירן למרכז שלה.
לא מעט אנשים קראו לו לוזר. ההחמצות בגמר המונדיאל באחד על אחד עם קסיאס עלו להולנד, כנראה, בגביע. הפנדל המוחמץ בגמר ליגת האלופות הביתי נגד צ'לסי ב-2012. הפציעות הרבות שגרמו לו להיעדר מלא מעט משחקים. את התדמית הזו אולי ניער מעצמו עם כיבוש שער הניצחון בגמר האלופות ב-2013 נגד דורטמונד. אך גם בלי זה, מי שהדביקו לו את הכינוי חטאו לו. דווקא בגלל הגוף השברירי, העובדה שהופיע 96 פעמים בנבחרת אמורה להרשים יותר. הוא היה המנהיג של הנבחרת, וגם כשנפצע בהאמסטרינג במשחק ההכנה האחרון לפני מונדיאל 2010, היה מוכן באורח פלא למשחקים. ב-2014 היה הכוכב הגדול של הנבחרת שהגיעה לחצי הגמר.
מתחילת הקריירה היה לכולם ברור כמה הכישרון שלו גדול. אך בימים הראשונים היתה ביקורת על ההתנהגות שלו, האופי. "מתחזה, חושב רק על עצמו, מתלונן כל הזמן" כינו אותו. באיינדהובן חוס הידינק העניש אותו לא פעם, גם בצ'לסי התלוננו על התנהגות אנוכית. הוא לקח את הביקורת ללב, השתנה. עם הכישרון שלו הוא לא צריך היה את המשחקים הללו. נכון, בגלל הפציעות הוא צריך היה הכנה מיוחדת למשחקים, תשומת לב רבה יותר. אבל עם השנים רובן התבגר לטובה והפך למנהיג האמיתי של הנבחרת ושל באיירן.
במדי הנבחרת. גם שם היה מנהיג (Jasper Juinen/Getty Images)
בהולנד יש רק שלושה שחקנים שיש תנועה שקרויה על שמם. הסיבוב של יוהאן קרויף, ה"עין עקומה" של וילם ואן האנחם והתנועה והבעיטה של רובן. התנועה הצפויה אך בלתי עצירה נחקרה במאמרים ובדיונים רבים: רק לאחרונה התראיינו בניו יורק טיימס מספר מגינים ששיחקו לא מעט פעמים מול רובן וניסו להסביר למה בלתי אפשרי לעצור אותו. לא היה להם הסבר אמיתי: פעם הוא מאט, פעם הוא מגביר קצב, לעיתים הוא עוצר לשנייה. הגדולה בתנועה שלו היא שלמרות שהיתה צפויה, היא הפתיעה את המגן שמולו כל פעם מחדש. התזמון של רובן ביציאה למהלך ושינויי המהירות תוך כדי הפתיעו את המגינים שמולו. בכל משחק, בכל עונה, הם נפלו בפח שוב ושוב.
רובן זכה בכל תואר קבוצתי אפשרי והשאיר המון רגעים קסומים לזיכרון הפרטי שלנו וליו-טיוב של כולם. על רגל שמאל שלו, המדויקת, המושלמת, השברירית אבל כל כך יציבה, צריך לכתוב שירים, לפאר, להלל ולשבח. רגל שמאל כזו גורמת לנו להתרגש מכדורגל, לשמוח, לאהוב. לרובן מגיע פסל, פסל שינציח את התנועה המושלמת שלו: פסל שיוצב בחרונינגן, במינכן, במשרדי התאחדות ההולנדית. פסל שיוצב עמוק בתוך ליבנו. אנחנו נתגעגע אליו.
מה דעתך על הכתבה?