כאשר פרש פרנק שמידט מכדורגל בקיץ 2007, היו לו תוכניות רציניות. ראשית, הוא התכוון להיכנס כשותף בסוכנות הביטוח שניהל חברו הטוב. שנית, הוא הבטיח לאישתו שיבלה זמן רב הרבה יותר עם המשפחה, כי נמאס לה שהוא היה תמיד עסוק בשבתות. אחרי הכל, שום דבר משמעותי לא יצא מהקריירה שלו על המגרש. פעם, בגיל 20, הוא היה שותף לאחת הסנסציות הגדולות ביותר בתולדות הגביע הגרמני – קבוצת חובבים בשם וסטנברגסגרויט ניצחה ב-1994 את באיירן מינכן של ג'ובאני טרפאטוני, עם אוליבר קאן, לותאר מתיאוס, ז'ורז'יניו, מחמט שול וז'אן-פייר פאפן בהרכב.
שמידט היה הבלם שעזר לשמור על רשת נקיה בניצחון 0:1, אבל לא היתה לכך המשכיות. שותפו לעורף, הארי קוך הקשוח, עבר לקייזרסלאוטרן וזכה באליפות גרמניה ב-1998. ושמידט? פסגת הקריירה שלו היתה כאשר עלה עם אאכן לליגה השניה, וגם שם הוא נפצע במהרה. לבסוף, הוא שב לעיר הולדתו היידנהיים הממוקמת מדרום לנירנברג, הצטרף לקבוצה המקומית בליגה החמישית, וענד את סרט הקפטן. וזה נחמד, כמובן, אבל מה עם הטיפול בגינת הבית המשפחתי שנותרה מוזנחת? אחרי שתלה את הנעליים, הוא התחייב שידאג לכסח את הדשא על בסיס קבוע. זו אחת ההבטחות הבודדות בחייו שהוא הפר.
"בוא לשני משחקים"
כי ב-17 בספטמבר 2007 פיטרה היידנהיים את מאמנה דיטר מרקלה, והקפטן לשעבר התבקש למלא את מקומו עד שיימצא במחליף קבוע. "בוא לשני משחקים", אמרו לו. אי אפשר לסרב כשמבקשים כה יפה, ושמידט גם התגעגע לחבריו. במשחק הראשון, מול נורמנדיה גמונד, הוא ניצח 1:2. במשחק השני, זה כבר היה 1:9 על קירכהיים. אחרי תוצאה כזו אי אפשר לעזוב, אז אמרו לו להמתין עד החורף. בקיצור, הוא עדיין שם, אוטוטו סוגר 16 שנה בתפקיד. שיאן כל הזמנים בגרמניה הוא פולקר פינקה, המאמן האגדי של פרייבורג שכיהן במשך 5,843 ימים ברציפות בין 1991 ל-2007. שמידט עומד כיום על 5,736 ימים, כך שהוא יעקוף את פינקה במהלך אוקטובר. וכאשר יעשה זאת, הוא ידריך את קבוצתו בבונדסליגה. היידנהיים השלימה את הנסיקה המדהימה שלה עם עליה סנסציונית במחזור האחרון.
אם נראה לכם ש-16 שנים בתפקיד זה ממש הרבה, הרי שבהיידנהיים יש דמויות ותיקות הרבה יותר. המנכ"ל הולגר זאנוואלד מונה אי שם ב-1994 למנהל מחלקת הכדורגל במועדון הספורט היידנהיימר, ובשנים הראשונות הוא שילב את התפקיד עם היותו שחקן פעיל. ב-1999 הצטרף אליו איש העסקים המקומי קלאוס מאייר, שתרם מכיסו וניצל את קשריו על מנת לשדרג קצת את המועדון. ב-2007, כאשר הבינו השניים שהיידנהיימר לא מאפשרת צמיחה במידה מספקת, התנתקה מחלקת הכדורגל למועדון עצמאי. לכן, גם אם אפשר לראות באופן ביזארי למדי על הלוגו שלו את שנת 1848, בה הכדורגל עוד לא היה קיים כלל בעולם כענף, בפועל נוסד המועדון במתכונתו הנוכחית רק לפני 16 שנה. מאייר היה הנשיא המייסד, זאנוואלד הוא המנכ"ל, ושבועות ספורים לאחר מכן מונה שמידט למאמן. לפיכך, אפשר להגדיר אותו כמאמן היחיד בהיסטוריה של היידנהיים.
איצטדיון חדש הוקם תוך חודשיים
זה בוודאי נכון לגבי הגרסה הנוכחית של היידנהיים, כי כאשר החל את דרכו עם התשיעיה ההיא זו היתה קבוצת חובבים זניחה ביותר, עם 200 אוהדים בערך. אולי פחות. באיצטדיון הזעיר היה יציע קטן אחד, שלא תמיד היה מלא, וממנו אפשר היה להשקיף לא רק על השחקנים אלא גם על שני החמורים שנהנו במרעה בעמק מהצד השני. הנוף הפסטורלי הזה העניק לשמידט תחושה של בית. הוא גדל כילד דקות ספורות מהמגרש, ואהב את השקט. מאידך, הוא גם רצה להצליח, והתברר להפתעתו שהוא מוכשר יותר כמאמן מאשר כסוכן ביטוח. בעונתו הראשונה, סיימה הקבוצה במקום הרביעי במחוז, וזה הספיק כדי לעלות לאיזור הדרומי בליגה הרביעית שהוקמה במסגרת ארגון מחדש אשר מטרתו ביסוס הליגה השלישית שתהיה מאוחדת עבור כל המדינה. לליגה השלישית הזו העפילה היידנהיים תוך עונה אחת בלבד, וזו היתה סנסציה אמיתית.
כאשר ראו בעירייה שהמועדון החדש צובר תאוצה, הוחלט שצריך לנצל את התנופה. אחרי הכל, היידנהיים זה לא כפר, ולא בהכרח צריך לגדל חמורים ליד היציע. זו עיר של כ-50 אלף תושבים, והיא ראויה להרבה כבוד. לכן הוחלט לבצע שדרוג משמעותי ביותר באיצטדיון, בהשקעה של 14 מיליון יורו, והעבודה נעשתה – תאמינו או לא – תוך חודשיים. ביוני 2009 עוד שיחקה היידנהיים עם יציע אחד, ובאוגוסט כבר פתחה את משחקיה בליגה השלישית במתקן מפואר ומודרני שהכיל 10 אלף תושבים. למרות זאת, חוזה החכירה של המועדון נותר כשהיה – היא שילמה לעירייה 2,900 יורו בחודש על הזכות להשתמש באיצטדיון. זה הכל.
לקח זמן להעיר את העיר
וכך הם המשיכו לעבוד. מאייר הביא ספונסורים כדי להגדיל בהדרגה את התקציב, זאנוואלד איתר את השחקנים המבטיחים מהאיזור כדי להחתים אותם בקבוצה, ושמידט הפך אותם ליחידה מגובשת של חברים שנהנו ליישם ביחד את התוכניות הטקטיות שלו. בעונת הבכורה בליגה השלישית דורגה היידנהיים במקום השישי, וזה הסיר את כל הספקות לגבי הפרוייקט – החברים רצו להפוך אותו למשהו איכותי וארוך טווח.
היו לשמידט שני אתגרים מרכזיים. ראשית, הוא נדרש לשמור על האיזון בחדר ההלבשה תוך כדי שיפור היכולת. "הדבר החשוב ביותר הוא לגרום לכולם לתפקד כקבוצה, כיחידה אחת", הוא אומר. שנית, הוא רצה לגרום לעיר כולה להתאהב בקבוצה הזו. "לקח לאנשים זמן להתחבר אלינו, אבל זה קרה, ויש לנו אווירה מיוחדת באיצטדיון הקטן שלנו. ההזדהות מוחלטת, ובהתחלה לא האמנתי שאפשר להגיע לתוצאה הזו. זה מרגש", הוא טוען.
שחקנים רבים השתמשו בחממה הנפלאה הזו כקרש קפיצה ונמכרו למועדונים גדולים יותר, אבל היו גם כאלה שלא רצו להיפרד. יד ימינו של שמידט על המגרש היה הקפטן מארק שנאטרר, שהצטרף ביחד איתו ב-2008 והמשיך ללבוש את המדים עד 2021. רק בגיל 36, כאשר לא עמד יותר בסטנדרטים של הקבוצה, הוא הלך למנהיים כדי להאריך קצת את הקריירה. והמחשבה על כך די מדהימה, כי מנהיים היא מועדון היסטורי גדול עם עבר בבונדסליגה, אבל כיום הוא נחות בהרבה בהשוואה להיידנהיים נטולת המסורת. מנהיים משחקת בליגה השלישית, בעוד היידנהיים עלתה לליגה השניה עוד ב-2014, תקעה בה יתד והפכה בהדרגה, כהרגלה, לקבוצת צמרת אמיתית.
המנכ"ל מגיע למשרד עם כלבתו
ב-2019, היא סיימה במקום החמישי ופיספסה עליה על חודן של שתי נקודות בלבד. אז היא גם התארחה אצל באיירן מינכן ברבע גמר הגביע ונתנה לה פייט נהדר במשחק הפכפך שהסתיימה ב-4:5 לאלופה מפנדל של רוברט לבנדוסקי בדקה ה-84. גם שנאטרר היה בין הכובשים, כי הגורל צריך לתגמל את גיבוריו. ב-2020, בצל משבר הקורונה, היא דורגה שלישית, העפילה לפלייאוף מול ברמן שסיימה במקום ה-16 בבונדסליגה, ונכנעה לה רק בגלל חוק שערי חוץ אחרי שתי תוצאות תיקו.
הישגים חסרי תקדים אלה עם סגל של שחקנים אלמונים, כמעט ללא זרים, משכו באופן טבעי תשומת לב תקשורתית לא מבוטלת, ושמידט החל לקבל הצעות עבודה בבונדסליגה. הוא דחה את כולן, והבטיח לזאנוואלד שהמטרה היא לעלות לליגה הבכירה רק עם היידנהיים. אלה לא היו מילים ריקות. ב-2021, כאשר מספר מועדונים ניסו לפתות אותו, האריך שמידט את החוזה במועדון עד 2027. גם העבודה של זאנוואלד זכתה לשבחים, אבל גם הוא לא ילך לשום מקום. הוא אוהב להגיע למשרד עם הכלבה השחורה החיננית שלו, ומעריך יותר מכל את המשפחתיות המופלאה. המועדון מנוהל באופן מקצועני ביותר, אך ברוחו נותר גם המון מקום לפסטורליות, ואיש לא שוכח את השורשים. הם באו מלמטה, והם לא רוצים לאבד את זה בשום אופן. הם מצאו את האיזון המושלם, כמעט בלתי אפשרי, בין נוסטלגיה לקדמה.
הנשיא מת בתחילת העונה
המשפחה הזו עברה טרגדיה מזעזעת בתחילת אוקטובר כאשר קלאוס מאייר, הנשיא המייסד ויו"ר מועצת המנהלים, מת במפתיע מהתקף לב, והוא בן 57 בלבד. המכה היתה כבירה, אבל בתוך האבל התחזקה עוד יותר השאיפה לעלות לבונדסליגה – אם לא איתו, אז לפחות לזכרו. זו היתה המטרה המשותפת שלהם כבר מזמן, אחרי שהתבססו בליגה השניה והבינו שהם עושים את הדברים נכון הרבה יותר ממועדונים גדולים פי כמה. וכך היידנהיים משחקת תמיד נגד כולן – סגנון תוסס, חיובי, ללא רגשי נחיתות. אם היא כבשה רביעיה באליאנץ ארנה, היא יכולה לעשות זאת מול כל יריבה.
לשמידט הטרגדיה הזכירה את שנת 2000, אז מת ורנר פוקס, מאמנו הנערץ באאכן, מהתקף לב בגיל 50. אז הוא חפר בעבר, דיבר עם חניכיו על השיעורים שהעביר לו בזמנו פוקס, והמוטיבציה עלתה עוד יותר. היידנהיים הפסידה העונה 5 פעמים בלבד, הציגה את מאזן ההתקפה השני בטיבו בליגה ואת מאזן ההגנה השני בטיבו בליגה. בקיצור, היא פשוט היתה ראויה לעלות, גם אם במחזור האחרון נדרש אופי יוצא דופן על מנת להשלים את המשימה.
דרמה מושלמת בדקה ה-99
היידנהיים היתה זקוקה ביום ראשון לניצחון במגרשה של רגנסבורג שכבר ירדה ליגה כדי להבטיח העפלה היסטורית, אבל היריבה נשבעה לעשות את המקסימום כדי למנוע זאת. כ-150 ק"מ בלבד מפרידים בין הערים, ואולי אין שנאה אך בהחלט ניכרת תחרותיות. יום קודם לכן, חיסלה מיינץ את שאיפות האליפות של דורטמונד, ורגנסבורג חלמה לחקות אותה. וזה לא היה רחוק, כאשר המארחת עלתה ל-0:2 עם צמד שערים בפתיחת המחצית השניה. לזמן הפציעות נכנסו הקבוצות כאשר היידנהיים עדיין פיגרה 2:1, ובמשחק המקביל אפילו החלו חגיגות העליה של המבורג אחרי שריקת הסיום.
הם לא ידעו כי תוספת הזמן ברגנסבורג היתה ארוכה, והנחישות של היידנהיים לא ידעה גבול. בדקה ה-93, הישווה יאן-ניקלאס בסטה, מלך הבישולים של הליגה, בפנדל. בדקה ה-99, הוא סיפק אסיסט לטים קליינדיסט, ומלך שערי הליגה כבש בפעם ה-25 כדי לקבוע 2:3 ולהפסיק את השמחה של המבורג. עם הניצחון, היידנהיים אפילו עקפה את דארמשטאט כדי לסיים בפסגה ולעלות כאלופת הליגה השניה. וזה הגיע לה בזכות, מכל הסיבות ובכל המובנים.
גי רו הגרמני?
כעת יארח האיצטדיון המיוחד הזה את המשחקים בבונדסליגה. תכולתו הורחבה בינתים ל-15 אלף, וב-2019 מכרה אותו העירייה למועדון תמורת סכום סמלי של שני מיליון יורו – כי ככה זה במקומות שיודעים להעריך את העבודה. הרי תרומת הכדורגל לעיר גדולה יותר מכל סכום כספי. מעכשיו, מדברים על היידנהיים גם מחוץ לגבולות גרמניה, וסיפורו הנדיר של שמידט צפוי לעשות כותרות רבות. זאנוואלד הנרגש הגדיר אותו כאחד המאמנים הטובים בתבל והציע לבנות לו פסל. המאמן סירב, כי הוא נותר מציאותי. "מישהו עוד ישתין פעם על הפסל הזה. אני לא רוצה שזה יקרה", הוא אמר.
בכל תולדות הכדורגל העולמי, היה לפניו אדם אחד שלקח קבוצת חובבים זניחה והצעיד אותה מהמעמקים עד לליגה הראשונה. קוראים לו גי רו, והאגדה שלו עם אוקזר מופלאה. הוא מונה למאמן עוד בהיותו שחקן ב-1961, והמועדון הקטן עלה איתו לטופ ב-1980 – כלומר תוך 19 שנה, בהשוואה ל-16 שנים של שמידט. לאחר מכן, ב-1996, הוכתרה אוקזר לאלופת צרפת. האם התסריט הזה ישוחזר בבוא העת גם בהיידנהיים? יש שיגידו כי בכדורגל המודרני זה בלתי אפשרי, אבל עתידו של שמידט עוד לפניו – הוא רק בן 49. בגרמניה למדו במהלך המסע הקסום שאסור בשום אופן לזלזל בעבודה המקצועית והפסיכולוגית האדירה שלו, כשכל העיר מאחוריו. חוץ מזה, הוא ניצח את באיירן עם וסטנברגסגרויט כבר לפני שלושה עשורים. הוא עוד יעשה את זה שוב. רק חבל על הדשא בגינה, כי פשוט אין לו זמן לכסח אותו.
