היתרון היחסי של וינסנט קומפני המאמן הוא מה שצמד החוקרים הישראלים, עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, כינו "אהבת הסיכון". קומפני, בגלל האופן שבו גדל, רואה בסיכון "הזדמנות הכרחית" ולאו דווקא סכנה.
"אם מסתכלים רק על הסיכויים להצליח, לעולם לא הייתי מתחיל את דרכי בעולם הכדורגל", הבהיר במסיבת עיתונאים לקראת אחד ממשחקיו הראשונים בבאיירן מינכן. "אני יליד בריסל לאב פליט; ההסתברות הסטטיסטית לכך שאשחק בפרמיירליג או אאמן ברמות הגבוהות ביותר הייתה בערך 0.0001%. לכן, נטילת הסיכון הייתה הכרח מנטלי לצמיחה האישית והמקצועית שלי. לא הייתי מגיע לאן שהגעתי בלי לקחת סיכון".
"אהבת הסיכון" של קומפני היא שהביאה אותו לקחת את אחד התפקידים התובעניים בעולם הכדורגל מיד לאחר ירידת ליגה עם ברנלי, וזה גם מה שמעניק לו יתרון מנטלי על פני קולגות רבים. לרוב המאמנים יש מנטליות של "שנאת הפסד" (מושג נוסף שפיתחו טברסקי וכהנמן). השניים הסבירו את המונחים הללו במסגרת "תורת הערך", תיאוריה המתארת התנהגות אנושית בקבלת החלטות תחת תנאי אי-ודאות.
"שנאת הפסד" היא נטייה פסיכולוגית שלפיה הכאב הכרוך בהפסד חזק משמעותית מהעונג המופק מרווח בעוצמה זהה. לפי כהנמן וטברסקי, עוצמת השנאה להפסד מוערכת פיזית ופסיכולוגית כפליים מעוצמת השמחה מהישג – וזה משפיע דרמטית על קבלת החלטות בניהול ובחיי היומיום. במילים אחרות, מבחינה רגשית וקוגניטיבית, "הפסד של 100 דולר מרגיש רע יותר מאשר רווח של 100 דולר מרגיש טוב", לדברי כהנמן.
מחקריהם של השניים הראו כי בני אדם נוטים לקחת סיכונים מיותרים כדי להימנע מהפסד ודאי, אך הופכים לזהירים מאוד כשמדובר ברווח פוטנציאלי. לגבי אהבת הסיכון, או במונח המדויק יותר "חיפוש סיכון" (Risk Seeking), הם גילו בשורה של מחקרים שאנחנו הופכים ל"אוהבי סיכון" מובהקים כאשר אנו עומדים בפני אפשרויות שכולן רעות.
כלומר, אם נצטרך לבחור בין הפסד ודאי של 900 שקל לבין סיכוי של 90% להפסיד 1,000 שקל (וסיכוי של 10% לא להפסיד כלום), רוב האנשים יבחרו בהימור. במצב זה, התקווה להימנע מהפסד לחלוטין גוברת על הרציונל הכלכלי. כהנמן וטברסקי מצאו מקרה נוסף של אהבת סיכון: כאשר מדובר בסיכוי נמוך מאוד לרווח גדול, כמו בלוטו. במצב כזה, אנשים נותנים משקל יתר להסתברויות קטנות ומוכנים לשלם הרבה יותר מהערך הכלכלי הצפוי עבור ה"סיכוי" לזכות. לפיהם, אהבת סיכון היא לרוב מנגנון הגנה שנועד למנוע את הכאב שבמימוש הפסד ודאי, או ביטוי להערכת יתר של סיכויים קלושים להצלחה פנומנלית.
וחזרה לקומפני. המנטליות שלו נובעת במידה רבה מכך שהסיכוי שלו להצלחה תמיד היה שווה את הסיכון, שכן כבן של פליט הוא הרגיש שאין לו מה להפסיד. מה שמרשים במיוחד אצל הבלגי בן ה-40 הוא שהצליח להטמיע את התפיסה הזו בבאיירן שלו. לעיתים, כשהם רודפים אחרי המשחק ואין להם מה להפסיד, הם משחקים במערך עם שמונה שחקנים קדמיים, כששישה מהם בתוך רחבת היריבה. זה כדורגל שנראה "מסוכן", אבל אם יש 10% סיכוי לנצח משחק אבוד – הם לוקחים את ההימור.
באופן טבעי, הגישה הזו עלולה להוביל לרגעים של חוסר ארגון ועקיצות של היריבות. עם זאת, קומפני אימץ מראשית דרכו את הלחץ-נגדי האגרסיבי (גגנפרסינג), שיוצר תרחיש של "הכל או כלום". הוא מוכן להשאיר את קו ההגנה חשוף בסיטואציות של אחד על אחד, ואפילו בנחיתות מספרית, כדי להגדיל את הסיכוי לזכות בכדור בחזרה קרוב לשער. הגישה האמיצה הזו יכולה להוביל לתבוסות קשות, אך לקומפני יש אישיות חזקה ויכולת מנהיגות שמאפשרת לו לשמר את רעיונותיו גם לאורך תקופות קשות.
"בסופו של דבר, אם נכשלת, נכשלת; אם הצלחת, הצלחת, אבל אתה הופך לטוב יותר בכל פעם מחדש", אמר בראיון לתקשורת הגרמנית. "הסיכון הכי גדול הוא להפסיק להאמין בעצמך בגלל ביקורת חיצונית או הסיכוי המתמטי הקלוש". אפשר להיות בטוחים שלא משנה איך פריז סן ז'רמן תגיע למשחק הגומלין הערב (22:00), הגרמנים של קומפני יהיו אלו שייקחו את הסיכונים. הם בפיגור 5:4 אחרי המשחק הראשון, שבו כבר פיגרו 5:2. הם לא הולכים לשנוא את ההפסד, אלא לחפש את הסיכון. וזה בדיוק היתרון הכי גדול שלהם כקבוצה.
מה דעתך על הכתבה?