קצת חבל שמכבי חיפה לא תוכל להתארח הערב (חמישי, 22:00, ספורט4) באיצטדיונה של אוניון ברלין. מבחינת אופ"א, הוא לא עומד בתקנות, והמשחקים בקונפרנס ליגה הועברו לאיצטדיון האולימפי של הרטה, אבל הקסם האמיתי נמצא בקצה הדרום-מזרחי של העיר, במתקן בעל השם הציורי "האיצטדיון ליד בית היערן הישן". והמגרש עצמו ישן מאוד – הוא הוקם אי שם ב-1920, ומאז היה צורך לשפץ אותו בתדירות גבוהה יחסית. הבעיה היא שלא תמיד היה תקציב, וכך נולד אחד הסיפורים המיוחדים של הכדורגל הגרמני בכלל.
כי כאשר אזל הכסף ב-2009, התנדבו האוהדים לעשות את העבודה בעצמם. הם הגיעו לפני העבודה ואחרי העבודה, וכל אחד תרם לפי יכולתו. לרובם לא היה מושג קלוש בהנדסת בניין, אבל הם קיבלו הנחיות וביצעו אותן. אלפים נהרו לשם, כל יום, כדי להשלים את המלאכה בזמן ולהכשיר את האיצטדיון האהוב. ואז, כאשר עודדו את הקבוצה מהיציע, הם ידעו שאת היציע הזה הם בנו בעצמם. אין תחושת שייכות חזקה יותר. אוניון ברלין היא כלום ללא אוהדיה. לעתים קרובות יש לביטוי הזה טעם קצת קלישאתי, אבל במקרה של האדומים מבירת גרמניה זו האמת הטהורה.
למעשה, יש כאן אפילו קשר דם. ב-2004, כאשר נקלע המועדון לחובות ונדרש לגייס בדחיפות 1.5 מיליון יורו, הלכו האוהדים לתרום דם, ואת הכסף העבירו הישר לקופה. זה לא הספיק, כמובן, על מנת להגיע לסכום המלא, אבל ההד התקשורתי הנרחב סייע לגייס משקיעים, ועל הדרך לחזק את המותג שאוניון מקדמת בהצלחה גדולה במשך עשורים רבים.
על המגרש, הקבוצה הזו לא ידעה הישגים כמעט אף פעם, וכעת זו התקופה המזהירה ביותר בתולדות המועדון, אם לא סופרים את ההעפלה לגמר אליפות גרמניה ב-1923, ואת גמר הגביע הגרמני ב-2001 בו הפסידה אוניון לשאלקה אחרי ניצחון מפואר על מנשנגלדבאך בפנדלים בחצי הגמר. במשך רוב שנותיה, היא בילתה בליגה השניה – הן במזרח גרמניה בעידן הקומוניסטי, והן אחרי איחוד גרמניה. ובכל זאת, שמה הלך לפניה, בזכות הקהל והמסר הפשוט שלו. אוניון היא אחווה ואהבה למשחק. היא החיבור הטבעי ביותר בין אדם לקבוצה שלו, גם אם זו קבוצה עניה שמשחקת באיצטדיון רעוע. היא פרוייקט חברתי מיוחד, המנוהל על ידי האוהדים עצמם.
בימי מזרח גרמניה, היה לתופעה הזו ריח של התנגדות למשטר, גם אם האוהדים מעולם לא שמו לעצמם מטרה להוות כוח פוליטי. הם פשוט מתאפיינים ברוח חופשית, ולא אוהבים כאשר שמים להם גבולות. כך הוביל אותם חוש הומור ציני למחאה קצת ביזארית בימי השלטון הקומוניסטי. בכל פעם שנשרק כדור חופשי לזכות אוניון ליד רחבת היריבה, פצחו היציעים בשירה: "תפילו את החומה".
הרמז לחומת ברלין היה עבה מאוד, אבל אי אפשר להוכיח כלום, והשוטרים לא יכלו לפעול נגד התופעה. לעומת זאת, ניתן היה לעשות הכל כדי לפגוע באוניון מאחורי הקלעים, וכך אכן עשו אנשי שטאזי. דינמו ברלין היתה חביבת הבוס של המשטרה החשאית, אריך מילקה, בעוד אוניון נדחקה בכוח לשוליים, ולמעמקי הליגה השניה. זה לא הפחית את האהבה כלפיה. בדיוק להיפך – זה חיזק אותה.
גם בגרמניה המאוחדת והקפיטליסטית, שמרה אוניון על צביון מיוחד. היא לא רצתה לתת לכוחות השוק להשפיע עליה. לכן, לצד החלום המתבקש להתברג בבונדסליגה, היה לאוניון הרבה יותר נוח להישאר בליגה השניה. זה הרבה יותר אותנטי ופשוט, ואין דרישות מיוחדות. גם כך אין למועדון הזה אקדמיה, והוא לא מתיימר לעשות כסף באמצעות השבחת כוכבים. שחקנים באים והולכים, ובמהלך שהותם בקבוצה הם סופגים את אהבת הקהל העצומה. הם אורחים במשפחה הזו, אבל המשפחה עצמה היא רק האוהדים. היה חשש גדול כי אם תעשה הקבוצה צעד גדול מדי קדימה, היא תיבלע בתוך ההתמסחרות.
ובכן, נדמה כי בינתיים זה לא קרה. העליה הסנסציונית הולא צפויה ב-2019 הובילה לפריחה חסרת תקדים של אוניון, אבל בנפשה היא עדיין נותרה צנועה ומשפחתית. בעונתה הראשונה בטופ, פרשנים ניבאו לה ירידה, אבל היא סיימה במקום ה-11 בקלות יחסית, בשיוויון נקודות עם הרטה. בעונה שעברה, היא כבר חלפה באופן חד וברור על פני היריבה העירונית מהמערב שהידרדרה לתחתית, והקדימה ברגע האחרון אפילו את בורוסיה מנשנגלדבאך כדי להתברג במקום השביעי ולהעפיל לאירופה לראשונה מאז ההופעה הקצרה ב-2001 בזכות אותה הופעה בגמר הגביע.
הנשיא דירק צינגלר זוכר אז כיצד עמד ביציע וצפה בהדחה בידי ליטקס לובץ' הבולגרית. ב-2004, הוא קיבל את המועדון לידיו, ומאז שומר בקנאות על הרוח המיוחדת. הוא קודם כל אוהד, ומכיר באופן אישי כמעט כל אחד מהאלפים ששיפצו את האיצטדיון. האנשים האלה באים מרקע שונה לחלוטין, מכל שכבות האוכלוסיה, ובעלי כל הזרמים הפוליטיים.
יש שם קומוניסטים, ויש גם נציגי ימין קיצוני, ולראיה הציוץ של "אוהד" אוניון כלשהו שהופיע בטוויטר כאשר הקבוצה שיחקה מול אינגולשטאט של אלמוג כהן ב-2019. "יהודים לתאים", נכתב שם, והמועדון מיהר להתנער מהמעשה, אבל גם הם קיימים. זו ממש לא אידיליה. זה פסיפס חברתי רחב מאוד, והדבר היחיד שמאחד אותם הוא האהבה העצומה לאוניון ולכדורגל.
הם גם רוצים לחלוק את האהבה הזו עם העולם. במהלך המונדיאל בברזיל, למשל, יזם צינגלר רעיון משעשע וחביב הוא הציב ספות באיצטדיון ואיפשר לאוהדים להתרווח ולצפות ביחד במשחקים על המסך הענק, ולהרגיש כאילו הם נמצאים בסלון ביתם. זו הגישה שמתאימה מאוד לאוניון, והיא ניתנת ליישום בעיקר באיצטדיון שליד בית היערן הישן. האווירה באיצטדיון האולימפי הענק תהיה שונה בתכלית, אבל מכבי חיפה בכל זאת תרגיש שהיא פוגשת יריבה מיוחדת. ולכן גם הניצחון, אם וכאשר יושג, יהיה מיוחד.
