בלבן של העיניים: מה מונע מצ'אבי אלונסו להצליח בריאל מדריד?

טון קאנן היה מאמן הולנדי שהגיח לישראל בתחילת שנות ה-2000. אחרי תקופה קצרה בבית"ר ירושלים הגיע לאמן את "הגלאקיטקוס" של מכבי תל אביב – כולל אבי נמני, איל ברקוביץ' וג'ובאני רוסו. במפגש הראשון שלו עם הקבוצה קאנן, שאימן את מטאלורג דונייצק האוקראינית והוביל אותה להצלחה צנועה בגביע אופ"א, כתב על הלוח: "אני טון קאנן וניצחתי את פארמה".

ג'ובאני רוסו, שאף פעם לא היה עם יותר מדי פילטרים, קם, הלך אל הלוח וכתב "אני ג'ובאני רוסו וניצחתי את מנצ'סטר יונייטד". מהרגע הזה לקאנן לא היה סיכוי לאמן בהצלחה את מכבי תל אביב. שחקנים גדולים שרשמו הצלחות כבירות בקריירה שלהם נוטים פחות להתרשם ממאמנים שרשמו הצלחות קטנות משלהם ולכן גם לא יקבלו את הסמכות שלהם באופן טבעי. בטח אם אותם מאמנים מבקשים מה לעשות דברים שהם לא עשו בעבר.

להבדיל מקאנן, צ'אבי אלונסו, שהוביל את באייר לברקוזן לאליפות היסטורית בגרמניה, הגיע לחדר ההלבשה של ריאל מדריד כגאון טקטי שהצליח להכניע את באיירן מינכן והיה מבוקש בכל היבשת. ואולם, בריאל מדריד יש שחקנים שזכו בכל תואר אפשרי.

צ'אבי אלונסו ניצח את באיירן מינכן כמאמן? יופי, קיליאן אמבפה זכה במונדיאל, ויניסיוס זכה בשלוש אליפויות ושתי אליפויות אירופה בריאל מדריד, ג'וד בלינגהאם זכה בליגת האלופות ונחשב למשיח של נבחרת אנגליה, הקבוצה מלאה בחלק מהווינרים הגדולים בהיסטוריה ועם כל הכבוד, הם לא שחקני לברקוזן. תלוש השכר שלהם מגיע מהמשרד בו יש 15 גביעים עם אוזניים גדולות.

באוגוסט שאלתי כאן האם מאמן יסודי ורציני מהסוג של צ'אבי אלונסו בכלל יכול להצליח בריאל מדריד. "השאלה הגדולה היא אם לטווח הארוך הסגנון הזה של צ'אבי יכול לעבוד במועדון כמו ריאל מדריד, ועם אגואים כמו שיש לכוכבים שלהם", כתבתי. "את שבעת גביעי אירופה האחרונים של ריאל הניפו מאמנים כגון ויסנטה דל בוסקה, זינדין זידאן וקרלו אנצ'לוטי – שלא רואים את עצמם כ"מאמנים טקטיים" אלא יותר מאמינים במערכת היחסים בקבוצה ו"ווייבים" של חדר ההלבשה".

ובכן, השבועות האחרונים ענו על התשובה הזאת כנראה. מאמנים כמו צ'אבי אלונסו לא באמת יכולים להצליח עם ריאל מדריד. כשצ'אבי אלונסו ניסה להחדיר קצת משמעת לוויניסיוס, הברזילאי התפרע, לא התנצל על מעשיו והמאמן אפילו לא קיבל את גיבוי ההנהלה (ומאז גם לא ממש מחליף את ויני).

כשפורסמו כתבות משמיצות על סגנון הניהול של המאמן הבאסקי, המועדון לא יצא להגנתו כמו שהוא יוצא להגנת אחד מהכוכבים שלו בפומבי ואחרי 2 ניצחונות ב-8 המשחקים האחרונים, המאמן קיבל אולטימטום תקשורתי מאוד ברור: תנצח את המשחק הבא או שתפוטר. והכי גרוע, מבחינת אלונסו, לא נראה שהוא מצליח לשכנע את השחקנים של ריאל לשחק כמו שהוא רוצה שהם ישחקו. זה פשוט לא תופס – בטח במשחקים שאין להם את האקסטרה מוטיבציה להצליח.

פרדריק הרמל, שכתב את הביוגרפיה של זינאדין זידאן, הסביר לי פעם, מה "הסוד" הגדול של זידאן המאמן. "הוא פשוט יודע איך להתמודד עם שחקני כדורגל" אמר. "הוא לא מדבר אליהם כמו מאמן, אלא משתמש במילים של כדורגלן. הוא אמר לי, 'הייתי הרבה שנים בחדר הלבשה של מקצוענים, אני יודע איך זה עובד. אם תדבר עם שחקן חצי שעה לפני משחק, הוא בקושי יקשיב לך. העבודה שלך צריכה להיות בשבוע שלפני המשחק. לקראת המשחק, אתה צריך לתת שני מסרים. זהו. הוא לא יקשיב ליותר מזה. אני יודע, כי אני בעצמי לא הקשבתי למאמן שדיבר יותר. לא רציתי שהמאמן ידבר איתי יותר מדי'.

צ'אבי אלונסו, שחקן גדול בעצמו אבל לא זידאן כמובן, לא הגיע לריאל מדריד כשחקן גדול לשעבר שזכה בכל דבר אפשרי. הוא גם לא דיבר עם השחקנים כמו שחקן. הוא בא לדבר איתם כמו מאמן. ובמועדון מורכב, שבו לשחקנים תמיד יהיה יותר כוח מאשר למאמן ולפמליות שלהם תמיד תהיה גישה חופשית לנשיא – כי בכל זאת, הם מייצגים את הכוכבים ואת הכסף הגדול – אין למאמן כזה סיכוי להצליח.

"רפא בניטס, שזידאן החליף כמאמן ריאל בקדנציה הראשונה שלו, רצה להראות לרונאלדו איך לבעוט בעיטות חופשיות" סיפר הרמל, שסיקר את ריאל מדריד עבור "אס" ו"ל'אקיפ". "הוא אמר לו 'אתה צריך לפגוע עם חלק מסוים מהרגל בכדור', ורונאלדו היה מביט בו בהשתאות, 'אתה תגיד לי איך לבעוט בעיטות חופשיות? איפה שיחקת בכלל?!'".

"זידאן מעולם לא הדריך את רונאלדו ברמה הזו, אבל הוא כן הצליח לשכנע אותו לשחק פחות דקות ולשמר אנרגיות — משהו שרונאלדו קיבל רק ממנו" אומר הרמל. "איך הוא עשה את זה? כבוד. זה קל עבורו. כי הוא זידאן".

צ'אבי אלונסו, כאמור, הוא לא "צ'אבי השחקן לשעבר". הוא צ'אבי המאמן. זה מה שהפך אותו לגדול בלברקוזן אבל מה לעשות, זה פשוט לא יכול לעבוד בריאל מדריד לטווח הארוך. אפילו אם ריאל תנצח היום את אלאבס ותסיים את השנה האזרחית עם שני ניצחונות בגביע ונגד סביליה בליגה, קשה לראות איך מאמן כמו אלונסו פורח במועדון שגחמות השחקנים בו תמיד יהיו חשובות יותר מאשר כל מדיניות או פילוסופיה של מאמן.