"הם רואים בו זר. הם אומרים 'מסי בכלל לא ארגנטינאי', כי מבחינתם הוא נותן את הכול בברצלונה, הראה את כל מה שיש לו באירופה, ובנבחרת זה לא קרה", כתב לוקה קאיולי בספרו "מסי – הילד שהפך לאגדה" שיצא לאור ב-2013. "למסי יש בעיה עם הארגנטינאים, או ליתר דיוק: לארגנטינאים יש בעיה עם מסי. ליאו מודע לזה ומפריע לו שהם טוענים שלא אכפת לו מהנבחרת. ואין משהו שמכעיס אותו יותר מהאמירה שהוא לא ארגנטינאי".
שנת 2021 השתיקה גם את האחרונים שעוד העזו לחזור על האמירה הזו.
היו למסי שנים אדירות, ודאי גדולות יותר מבחינת הביצועים האישיים על הדשא. עוד לא הייתה לו שנה כזו מטלטלת ובלתי צפויה. זו השנה שבה נבנה סביבו הצוות המסייע המושלם בנבחרת ועזר לו להתחבר לעם ולקבל את האהבה לה הוא ראוי גם במדינה בה נולד, ומהצד השני זו השנה בה נדרש בעל כורחו לצאת מאזור הנוחות בברצלונה וללבוש לראשונה מדים של מועדון אחר. ומעל הכול, זו השנה שנתנה גושפנקה לתחושה שהחלה לחלחל כבר עם שובו לנבחרת במרץ 2019: מסי נהנה בנבחרת יותר מאשר בקבוצה. המהפך הושלם.
ליאו מסי שייך לטופ בערך מהיום בו עלה להופעת הבכורה בדרבי של קטלוניה מול אספניול ב-16 באוקטובר 2004, והוא נחשב לשחקן הטוב בעולם (או לפחות אחד מהשניים) מאז 2009.
בסיום אותה שנה, אחרי שברצלונה זכתה בכל תואר אפשרי והטיקי-טאקה כבש את העולם, פרס "גולדן אולימפיה" (ספורטאי השנה בארגנטינה) הוענק בכלל לטניסאי חואן מרטין דל פוטרו שהשיג את הגרנד סלאם הראשון והיחיד בקריירה שלו. מסי חיכה עוד שנתיים כדי לזכות בכבוד הזה במולדתו, אחרי שהוביל את ברצלונה לעוד חמישה תארים ב-2011, קטף את פרס כדור הזהב בפעם השלישית בקריירה והפך לקפטן הנבחרת. פעם אחת ודי, למרות יותר מעשור בפסגת הענף. עד עכשיו.
ב-2021, מסי קיבל את ההכרה הלאומית גם בדמות אותו פסלון מוזהב. וכמו בהסברים שליוו את הזכייה השביעית (והשנויה במחלוקת) בכדור הזהב, גם כאן למעלליו בברצלונה הייתה תרומה שולית להחלטה. עם כל הכבוד לגביע הספרדי ולמלכות השערים בלה ליגה לפני הפרידה בקיץ, מסי נבחר כי היה הקפטן שהוביל את ארגנטינה לתואר ראשון מאז 1993. הוא עשה את זה כשחקן המצטיין של קופה אמריקה 2021, מלך השערים ומלך הבישולים, ועוד על אדמת ברזיל. כולל ניצחון על היריבה המרה בגמר במרקאנה. הוא גרם לארגנטינה לבכות יחד איתו, רק הפעם היו אלה דמעות של אושר.
באותה מידה שכינו את מסי "חייזר" או חבר מכוכב אחר בשל יכולותיו המופלאות על כר הדשא והשיאים הרבים שקבע לאורך השנים, התייחסו אליו כאל חריג בעקבות תגובות (או אי תגובות) כאלה ואחרות. מצד אחד על-אנושי, מצד שני לא משלנו. בארגנטינה ניתחו כל מחווה שלו, בדקו את תנועות השפתיים בכל פעם שנוגן ההמנון, טענו שהוא הקיא בגלל הלחץ (ולאו דווקא בגלל השינויים בתזונה) ורבים חיכו לו בפינה. ההפסדים בגמר המונדיאל ושלוש פעמים בגמר הקופה, רק העמיקו את השבר. ועם הצל של דייגו מראדונה שמרחף מעל, נראה היה שהקליימקס פשוט לא נועד לקרות.
אבל דווקא מנקודת השבר של הנבחרת, אחרי הבלגן במונדיאל ברוסיה עם חורחה סמפאולי, נולדה הגאולה. ליאונל סקאלוני מונה תחילה כמאמן זמני ואז כקבוע, מסי חזר לסגל 250 ימים אחרי המונדיאל ובתוך הנבחרת נוצרה הרמוניה יוצאת דופן. לא מעט מיליונרים צעירים, כדורגלנים מהליגות הבכירות בעולם, חברו יחד ולא התביישו להצהיר שמטרת העל שלהם היא לעזור למסי להוביל את ארגנטינה לתואר. חד וחלק.
כריסטיאן רומרו ואמיליאנו מרטינס אמרו עוד לפני הקופה שיותר חשוב להם שמסי יזכה במונדיאל עם הנבחרת מאשר הם עצמם יעשו זאת. אחרי שהצטיין בדרך לזכייה בטורניר בברזיל וזכה לשבחים רבים ממסי, חזר השוער על המנטרה והבהיר: "אני מוכן למות למענו. הייתי מעדיף שהוא ייקח את הקופה מאשר שאעשה זאת בלעדיו. זו האמת. אני מאמין שכל ארגנטינאי חושב כך".
המחויבות הנדירה ונטולת האגו הזו בתוך הסגל, התפשטה גם לכיוון האוהדים והתקשורת וכך נוצר מרקם ייחודי סביב הנבחרת. לא בהכרח בהרכב הכי מוכשר או הכי מלהיב שלה בתקופת מסי, אבל הכי מאוחד. וכמה סמלי שהתואר הראשון מאז 1993 הגיע בשנה הראשונה ללא מראדונה. "זה בשבילכם ובשביל דייגו, שבטח תמך בנו מאיפה שהוא לא יהיה", כתב מסי לאחר הזכייה וסיכם: "תודה אלוהים על כל מה שנתת לי ותודה שעשית אותי ארגנטינאי".
פחות מחודש אחרי דמעות האושר במרקאנה, מסי לא הצליח להפסיק לבכות בקאמפ נואו, במסיבת העיתונאים בה אולץ להיפרד מברצלונה. הוא היה משוכנע שיחזור הביתה אחרי החופשה הקצרה שקיבל בסיום הקופה אמריקה, יגיע לסיכום עם ראשי המועדון ויחתום על חוזה חדש שיבטיח את הישארותו עד לסיום הקריירה. זה לא קרה.
לאורך השנים האחרונות אמרו שהוא היחיד שקובע בברצלונה. השליט הכל יכול. והנה, ברגע האמת, מסי לא קיבל את מבוקשו. הוא רצה להישאר, ההנהלה לא מצאה פתרון (או לא ניסתה מספיק) והמקום שהיה לבית עבורו מגיל 13 שלח אותו לדרכו. פתאום מצא עצמו חלק מחלון ההעברות – חוויה ש-99 אחוזים מהכדורגלנים עוברים לפחות פעם אחת במהלך הקריירה. גם אם במקרה שלו הפסטיבל היה יוצא דופן, כל הסיטואציה האנישה אותו עוד יותר.
הבית הארעי שמצא הוא בפריז. משם אולי ימשיך לארה"ב ובסיום הקריירה ודאי ישוב להתגורר בברצלונה. אבל 2021 הכניסה אותו כראוי – על שטיח אדום מלכותי – אל הבית המקורי והאמיתי: ארגנטינה.
מה דעתך על הכתבה?