סטיבן ג'רארד, ענק הכדורגל של ליברפול שעבר לשחק ב-MLS, מנצל את הפגרה בליגה האמריקאית ומשמש כפרשן של רשת "BT ספורט". הוא הימר אחרי מחזור המשחקים האחרון באנגליה ששבע קבוצות מסוגלות לרוץ העונה לאליפות הפרמייר-ליג. אין עוד ליגה כזאת בכל אירופה.
ספרו החדש של ג'רארד, "הסיפור שלי", עומד על כוננית הספרים בחנות המפוארת בקניון "ווייסטפילד" הענק ליד האיצטדיון האולימפי שאליו תעבור עוד מעט ווסטהאם, לצדם של ספרים חדשים של אלכס פרגוסון, ספר תמונות ענק של ז'וזה מוריניו (שעדיין פופולרי למרות שפוטר מצ'לסי), ויש כאן אפילו חיבור על "תרבות הלחימה של דייגו קוסטה". כל זה מראה לכם עד כמה האנגלים צורכים תרבות של כדורגל, ועד כמה העולם אוהב את זה.
- העברות: אתלטיקו צירפה שני קשרים, יובנטוס רוצה את הכוכבים של צ'לסי
- לסטר סחטה 0:0 ממנצ'סטר סיטי ונצמדה מחדש לארסנל בראש הטבלה
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
הדיווחים בחדשות נפתחים בידיעות הקשות על השטפונות הנוראיים שהיו כאן בימים האחרונים ועל אלפי בתים שננטשו בצפון-מערב אנגליה, אבל רבים מחובבי הכדורגל התעניינו יותר בשאלה מה יהיה סופו של לואי ואן חאל, האם ארסנל תסיים את 2015 במקום הראשון והאם השער של שרדאן שאקירי מול אברטון ייבחר לשער העונה.
אישית, יצא לי להיות צמוד לטוטנהאם בשני משחקים. בשניהם היא ניצחה ונצמדה לצמרת אחרי שגברה 0:3 על נוריץ' בווייט הארט ליין ו-1:2 על ווטפורד בוויקארג' רואד. הרבה דרום קוריאנים שהגיעו לוויט הארט ליין פספסו את השער שכבש יונג מין סון מטוטנהאם בווטפורד, בדקה ה-90 בעזרת העקב.
סון, לא כולם הספיקו לראות את השער (Gettyimages)
ווטפורד כבשה אותי בסגנון הכדורגל ההתקפי שלה. קבוצה שרק לפני שנה הייתה בצ'מפיונשיפ מציגה משחק מלהיב שמוכיח עד כמה קבוצות קטנות יכולות להצליח היום בפרמייר-ליג. רוני רוזנטל, שהתראיין לתוכניית המשחק של ווטפורד בגלל ששיחק בשתי הקבוצות בעבר, חלק שבחים להנהלת המועדון (שמשמש גם כבעלי אודינזה). "הם יודעים איך לקנות שחקנים, יש להם שחקני התקפה מהירים שיוצאים למתפרצות מסוכנות", אמר רוזנטל. על המסך באיצטדיון הראו לפני המשחק את הרגעים הגדולים של הצרעות ב-2015. סלבישה יוקאנוביץ', שהעלה את הקבוצה לפרמייר-ליג, כיכב שם כשחגג בטירוף. עכשיו הוא ינסה לעשות את אותו הקסם בפולהאם.
אוהד של ווטפורד הסביר לי שיוקאנוביץ' היה זה שהביא את הקבוצה לליגה העליונה, אבל קיקה סאנצ'ס פלורס, המנג'ר הספרדי הנוכחי, הכניס להם נשמה ונתן להם סיבה לחלום. עם אודיאון איגהלו, טרוי דיניי ואטיין קאפו, המועדון זינק קרוב לצמרת.
ווטפורד אולי רחוקה ממרכז לונדון, אבל יש בה קסם אמיתי עם חנויות מכל טוב, פסל ענק של צרעה במדרחוב וחנות גדולה של רשת "פריימרק", שבטח מעט ישראלים הגיעו אליה בגלל שלא מדובר באוקספורד סטריט. "יציע אלטון ג'ון", שהיה הבעלים של הקבוצה בעבר, נראה למרחוק ועליו רשומה שורה מהשיר המוכר ביותר שלו, "Your Song", שאומרת: "I hope you don't mind that I put down in words, how wonderful life is while you're in the world".
ביציעי ווטפורד עברנו חוויה לא פשוטה. הגענו לעודד את טוטנהאם, אבל לא העזנו להניע שריר בכיוון התרנגולים. המקומיים הניפו ים של דגלים בשחור-צהוב, אבל בניגוד לטדי, לא נתקלנו באלימות או בצעקות "מוות לערבים". הכי קרובים לכך היו כמה אוהדים בודדים שקיללו את טוטנהאם "פאקינג יידס".
והם עוד קיוו להרמת דגל (Gettyimages)
כשהעליתי לפייסבוק תמונות מהאיצטדיון הקטן, שמכיל לא יותר מ-20 אלף מקומות (יש תכניות עתידיות להגדילו), אמרו לי שבמושבה ונתניה יפה יותר. אבל וויקארדג' רואד הוא איצטדיון בונבוניירה. הקירות צבועים באדום ובשחור, הכל נראה מתוקתק, ובעיקר האוהדים מגיעים לאהוב את הקבוצה עם אווירה מדהימה ושירים בלי סוף.
השיר המוביל שלהם הוא של להקת "Spandau Ballet" משנות השמונים, ""Gold, ושחקני הקבוצה מכונים "נערי הזהב". האיצטדיון מלא בנשמה, ובווטפורד יודעים לעשות זאת טוב יותר מכל איצטדיון אחר בישראל. בעצם זה נכון לגבי כל הכדורגל האנגלי.
לא מרשים, אבל עם נשמה (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?