אם תשאלו את אוהדי ניוקאסל על רגע האושר האולטימטיבי שלהם – אושר מזוקק וטהור שחווים לזמן קצר, אך זכרונות ממנו נשארים לכל החיים – רובם יצביע על ה-20 באוקטובר 1996. קצת קשה להאמין שחלפו כבר כמעט שני עשורים מאז ה-0:5 ההוא על מנצ'סטר יונייטד בסנט ג'יימס פארק. זה מרגיש הרבה יותר קרוב ומוחשי. כאשר חמישה כוכבים שונים הכניעו את פטר שמייכל באותו ערב גדול, חשו ביציעים אופוריה מהולה בנקמה. חודשיים וחצי מאוחר יותר, הכל התפוגג באוויר ולא חזר לעולם.
הצמרת בפרמייר-ליג הייתה צמודה ומרתקת בתום 9 מחזורים כאשר השדים האדומים התארחו אצל ניוקאסל. העורבים הובילו את הטבלה, אבל יונייטד, האלופה המכהנת, הייתה הקבוצה הבלתי מנוצחת היחידה והתגאתה במאזן הגנתי נהדר – 6 שערי חובה בלבד. לו מישהו היה מספר לאלכס פרגוסון שהכמות הזו כמעט תשולש תוך שבוע, הוא לא היה מאמין. הסקוטי היה בפתחו של אחד השבועות האומללים ביותר בקריירה. ניוקאסל הייתה בפתחו של יום אחד בלתי נשכח.
- צוברת בטחון: המשימה המרכזית של צרפת לקראת יורו 2016
- גוטמן לא הצביע למסי, במי תמך הפרעוש? חלוקת הקולות
זה התחיל בדקה ה-12, כאשר נגיחה של הבלם דארן פיקוק חצתה את הקו לפני שדניס ארווין הצליח להרחיק את הכדור. פיקוק היה השחקן הכי פחות מוכשר בחבורה של המנג'ר קווין קיגן, שהציגה את הכדורגל הכי טכני ואלגנטי שנראה באנגליה אי פעם, אבל האוהדים בכל זאת אהבו את ההקרבה וההשקעה שלו.
בדקה ה-30 הגיע המהלך שהקפיץ את כל האיצטדיון על הרגליים. דויד ז'ינולה, האמן הצרפתי הנדיר, התשובה של צפון מזרח אנגליה לאריק קאנטונה, קיבל את הכדור בפינת הרחבה מול גארי נוויל, לא ספר את המגן ושלח בעיטה מסובבת מרהיבה לפינה הרחוקה. השוער הדני רק ליווה את הכדור במבט עצוב. 0:2, וזו הייתה רק ההתחלה.
שמייכל וארווינג בפוזה בלתי נשכחת (gettyimages)
אלן שירר בישל את השער השלישי. באותו קיץ, אחרי שהוכתר למלך השערים באליפות האירופה הביתית, התלבט החלוץ אם לחתום במנצ'סטר יונייטד או בניוקאסל. שני המועדונים סיכמו את התנאים עם בלקבורן, והכוכב נראה בדרך לאולד טראפורד, אך ברגע האחרון שיכנע אותו קיגן לשנות את התכניות. הוא הסביר לו עד כמה מרגשת תהיה חזרה לעיר הולדתו, עד כמה יעריצו אותו האוהדים, איזו אגדה מופלאה יכולה להיות הזכיה באליפות ראשונה מאז 1927. אז שירר הגיע, תמורת שיא עולמי של 15 מיליון ליש"ט, והחל לקרוע רשתות. בדקה ה-63 הוא היה על תקן השף, כאשר כדור הגבהה המדוד שלו הגיע לראשו של לס פרדיננד, שותפו הנאמן לחוד, ומשם הלך למשקוף ופנימה.
12 דקות חלפו, ושירר מצא את הרשת בעצמו. זו הייתה השפלה של ממש עבור הגנת השדים האדומים, ושמייכל נאלץ להפגין את כל כישוריו לשווא. הוא הדף בעיטה של פיטר בירדסלי, עצר באינסטינקט פנומנלי גם את הריבאונד של פרדיננד, אבל מול הכדור השלישי כבר היה חסר אונים.
הדני יכול היה להאשים רק את עצמו בדקה ה-83, כאשר פיליפ אלבר העמיק את ההשפלה למימדים כמעט חסרי תקדים. הבלם הבלגי, אחד השחקנים האהובים בסנט ג'יימס פארק ובעל נגיעה רכה מאוד בכדור בניגוד לפיקוק, ראה את שמייכל מחוץ לשער והקפיץ מעליו באמנות כדי להשלים חמישיה. 0:5! מתי עוד הובסה האלופה באופן כה מוחץ? אם זו לא הצהרת כוונות בדרך לאליפות, אז מה כן?
פאבל סרניצ'ק, גם הוא חגג שם (gettyimages)
בעונה שקדמה לכך, 1995/6, הייתה ניוקאסל אמורה – וראויה – לטייל לאליפות. היא פתחה בשלב מסוים פער של 11 נקודות בפסגה, אבל שני הפסדים למנצ'סטר יונייטד פגעו בה קשות. במיוחד הפיאסקו הביתי בתחילת מרס, כאשר העורבים היו טובים יותר, אך נכנעו 1:0 משער של קאנטונה. יונייטד רשמה אז לא מעט ניצחונות בזכות הצרפתי ששב מההשעיה המפורסמת, והמלחמה הפסיכולוגית של פרגוסון מול קיגן נשאה פרי. ניוקאסל הרגישה מקופחת. חלומה המתוק התרסק. והנה, חצי שנה אחרי ההפסד ההוא, באה החמישיה והחזירה את הכל למסלול. זו הייתה האשליה במשך מספר ימים.
ההמשך היה עגום.
ניוקאסל הפסידה בלסטר במחזור העוקב, ואז נקלעה לרצף של 7 משחקים ללא ניצחון שהסתיים רק אחרי חג המולד. קיגן איבד את התשוקה, ובתחילת ינואר – דווקא אחרי שני ניצחונות – הניף דגל לבן והתפטר. כל האוהדים הוכו בהלם, כי זה באמת היה סופו האולטימטיבי של החלום. משם לא הייתה תקומה, גם אם הקבוצה ידעה עונות יפות בצמרת והשתתפה בליגת האלופות.
באשר ליונייטד, הרי שאחרי החמישיה באה השישיה המדהימה בסאות'המפטון. הקדושים פירקו אותה אז 3:6 במשחק הטוב בחייו של אייל ברקוביץ'. ואולם, בסיום העונה היא הוכתרה לאלופה. הביטוי "עוד יום בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד", אותו כה אוהבים לשחזר באולד טראפורד, מתאים מצוין לתחושת האוהדים במנצ'סטר להתרסקות בסנט ג'יימס פארק. הם בקושי זוכרים אותה.
בניוקאסל זוכרים. עבור המגפייז, כל ביקור של יונייטד הוא הזדמנות לחזור אחורה לקבוצה ההיא של קיגן, להתרפק על ה-0:5 ולחשוב מה יכול היה לקרות. כולם יודעים שהתחושה הזו לא תשוחזר לעולם, אבל זה לא ממש משנה. לפני כל משחק מול יונייטד – כמו זה הקרוב – החמישיה המיתולוגית קמה לתחיה.
עוד עונה, עוד צלחת. אריק קאנטונה (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?