שמי עומרי ליבר, השתחררתי מהצבא לפני כמה חודשים והחלטתי שאני רוצה לעשות טיול אחרי צבא שהוא קצת שונה משל אחרים. לא טיול במזרח ולא בדרום אמריקה, דווקא באירופה. החלטתי שאני עושה מנוי למנצ'סטר יונייטד ומתגלגל ממשחק למשחק. בלי שום דבר מתוכנן מלבד המשחקים עצמם. התכנון הוא ללכת לכל מפגש בית ובין לבין להסתובב באנגליה ולישון ב-AirBNB. להכיר אנשים חדשים, תרבויות חדשות וכמובן אוהדים שונים. עניין אותי המצב בו אני לא יודע למה לצפות, אילו אנשים אפגוש, וכמובן החוויה עצמה באולד טראפורד. במיוחד העונה, זה הולך להיות באמת תיאטרון החלומות עם פרפורמרים ובמאי מהטובים בעולם.
כיום אנחנו קוראים וצורכים ספורט מזוויות מאוד ספציפיות. יש את זווית הכתב, יש את זווית הפרשן ויש זוויות משנה צהבהבות. אני באתי מזווית נוספת, זו של האוהד. החוויות עם אוהדים אחרים ברכבת בדרך למשחק חוץ, השירים שנכתבים בבר ליד האיצטדיון, העיסוק המרכזי שהקבוצה יוצרת למאות אלפי האוהדים באנגליה.
מה שרואים משם (gettyimages)
לאחר עבודה קשה על מנת לחסוך כסף והרבה התרגשות, קניתי כרטיס טיסה מהיום למחר. הגעתי באמצע הלילה של לפני המשחק. הנחיתה לוותה בהתרגשות רבה, בכל זאת פעם ראשונה במנצ'סטר ובדרך לראות קבוצה אותה אני אוהד מילדות. קמתי בבוקר ליום של משחק. החלטתי שקודם אכיר את העיר עצמה ורק אחר כך אתעמק במועדון. את ארוחת הבוקר הראשונה העברתי בפארק הגדול של העיר, מתחם ענק עם אגם בתוכו. וכשאומרים פארק, זה לא אותו סדר הגודל שאנחנו מכירים מהארץ, זה באמת ענק. קשה לכסות את כולו.
מהפארק נסעתי למרכז העיר, שם יש באמת הכל – ברים, מוזיאונים, בתי כנסת, מבנים עתיקים יחסית. מסביבך מסתובבים בלי סוף אוהדי כדורגל שלובשים בעיקר חולצות של יונייטד. ועוד מדובר ביום של משחק. יש אווירת התרגשות באוויר, המשחק הראשון באולד טראפורד בעידן מוריניו.
מוריניו מחכה בתיאטרון, לא תבואו? (gettyimages)
אנגליה הייתה עסוקה במשחקים האולימפיים, המשלחת הבריטית סיימה שניה בדירוג המדליות. באמת הפתעה יפה. ברוב מהדורות החדשות וערוצי טלוויזיה מתעסקים בספורט, מאוד שונה מבארץ. מהעיר אני הולך קצת למוזיאון המדע והתעשייה כדי ללמוד קצת על ההיסטוריה של העיר, שהייתה פעם מרכז תעשייתי גדול מאוד, היו בה מפעלים גדולים של בדים, חלקי מכוניות וכדומה ומשם היו מובילים את התוצרת באמצעות רכבות מתוך המפעלים עצמם. משם הלכתי לפאב כדי לאכול, לא למסעדה.
פאב אנגלי זאת חוויה בפני עצמה. בשעה 17:00 אתה רואה את כולם מסיימים את העבודה ומגיעים לפאב, כאילו אין להם בית לחזור אליו. פשוט המון אנשים מגיעים ויושבים שם עד הערב. שמעתי משם מאחד האנשים על המלון בבניין הכי גבוה במנצ'סטר. הבנתי ממנו שיש שם בית קפה עם חלונות גדולים שמשקיף על העיר. אז הלכתי לשם לקינוח. באמת שרואים משם הכל. את הנהר שעובר בעיר, את הרכבת הקלה (TRAM) שעוברת בכל מקום בעיר, את האנשים והמבנים השונים. התחילה להתקרב שעת המשחק, אז ירדתי לתחנה לתפוס רכבת לאולד טראפורד.
ניחוח חדש באולד טראפורד, גם של הפיש אנד צ'יפס (gettyimages)
הרכבת התמלאה באוהדי יונייטד שמגיעים למשחק. חלקם קצת שתויים ואומרים שטויות. מצחיק, חוויה נחמדה. מגיעים לתחנה ומשם כמה דקות הליכה לאיצטדיון. עשרות אלפי אנשים זורמים למקום ובדרך אין-ספור דוכנים שמוכרים כל דבר אפשרי. הגעתי ומצאי את היציע שלי. עליתי במדרגות הנעות כמה קומות, פתחתי את הדלת והנה הדשא כמעט מהזווית הכי טובה שאפשר– באמצע המגרש ובאמצע גם מבחינת הגובה. באמת שלא יכולתי לבקש מקום טוב יותר.
על הדשא שחקני סאות'המפטון מתחממים. לפתע שחקני יונייטד יוצאים מהמנהרה ושאגת ענק מתגלגלת במקום עם מחיאות כפיים מטורפות. כמה האוהדים תולים תקוות בקבוצה הזאת לאחר 3 שנים קשות תחת מויס-ואן חאל. הכרוז מקריא את ההרכב וכששומעים שפוגבה פותח, כולם מריעים לו. מימין מתיישב אוהד מקועקע שמגיע עם אשתו והילדה הקטנה. הם יודעים את כל השירים ומעודדים בלי סוף ומשמאל אמא עם הבן שלה. המשחק נפתח ומרגישים את השפעת האקוסטיקה של האיצטדיון. אתה מרגיש בתוך המגרש ושכולם שרים סביבך. אמנם בחוץ די קר, אבל באולד טראפורד חם. במהלך המשחק יש עידוד בלי הפסקה. אתה רואה כמה אכפת לאוהדים מהקבוצה, כמה חשוב להם שהיא תצליח. כיף לראות שהם מתעסקים בזה ולא באלף דברים אחרים.
בעל הבית החדש (gettyimages)
בסיום המשחק גיליתי שיש בר סמוך לאיצטדיון ששם כותבים את השירים. ללא ספק מקום שחייבים לבקר בו. כשהגעתי ביקשו ממני להראות כרטיס. בפנים רובם שיכורים, מבסוטים מהחיים. שרים שירים ובכלל לא יודעים אם הם יחזרו בשעות הקרובות הביתה. אחד האוהדים מחלק דפים עם השיר שנכתב לזלאטן וכולם מנסים ללמוד ולשיר אותו.
לאחר קצת זמן עם המשוררים, החלטתי שצריך להיות גם בבר אחר במרכז כדי לראות אם גם לשם האווירה הזאת הגיעה. דווקא שם כבר התחיל הקיפול. המטבח היה סגור ולא היו כמעט אנשים, למרות שהשעה רק 23:30 בערך.
וזהו, הגעתי לאיפה שאני ישן בתחושת סיפוק. הספקתי להסתובב המון בעיר, להכיר את האוהדים ואת אולד טראפורד. עכשיו אני מחכה כבר למשחק הבית הבא בספטמבר נגד, שימו לב, סיטי! דרבי שכנראה יהיה אחד הכי מטורפים שהיו בשנים האחרונות. מוריניו ופפ כבר יידעו לספק הצגה.
כוכבים באדום, נעים להכיר (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?