ז'וזה מוריניו בן 55, גיל שבו לא מעט מנג'רים רק מתחילים לפרוח ועושים קריירה ענקית. אבל אצל מוריניו, כמו כדורגלן שהחל את הקריירה בגיל 16 ובאמצע שנות העשרים נשרף מבחינת היכולת, יש הרגשה שהוא כבר עשה את שלו. עכשיו הוא במדרון תלול. זה גם זמן עבורו לעשות חושבים. אחרי פיטוריו ממנצ'סטר יונייטד, הוא יצטרך לקחת פסק זמן גדול מכדורגל. אף קבוצה ברמה עולמית לא תנסה להחתים מנג'ר שגרם למניות של אחד המועדונים המפוארים בעולם לצנוח עוד יותר אחרי שנות שפל. אף מנהל ספורטיבי לא יציע להביא את "המיוחד" לקבוצה שלו ולערער את היסודות.
כן, מוריניו הפך מהמנג'ר הכי חדיש בכדורגל העולמי, אותו כבש ב-2004 עם זכייה מפתיעה עם פורטו בליגת האלופות וזו הייתה רק הסנונית הראשונה בדרך להפיכתו לאחד המאמנים המעוטרים ביותר, למנג'ר נרגן, כעוס, מתוסכל, אחד שאוהב לריב גם עם כוכביו ובעיקר גורם לשחקנים גדולים לסיים את עצמם כמתוסכלים. גם שיטות המשחק שלו כבר לא חדשניות, אבל בעיקר זה האיש שהשתנה.
פעם מוריניו היה מנג'ר ששחקנים הגיעו לכל קבוצה אותה אימן כדי לשחק עבורו, כמו שהעיד בעבר ססק פברגאס. כשמוריניו הרים טלפון לשחקן, מהעבר השני הייתה התרגשות ענקית. היום השחקנים פשוט רוצים לברוח ממנו. לא תשכנעו אף אחד שאין קשר בין העובדות שפול פוגבה היה מצוין במונדיאל ברוסיה ואחד השחקנים והמנהיגים בחדר ההלבשה ואילו ביונייטד הוא שחקן שמתנדנד בין ההרכב לספסל, בעיקר שק חבטות של מוריניו שכתוצאה מכך לא מסוגל לתרום למועדון. גם אלכסיס סאנצ'ס, שאמנם פצוע בשבועות האחרונים, הגיע מארסנל כאחד הכוכבים הגדולים בעולם ומאז נראה כאחד ששכח איך משחקים.
מוריניו. נראה שתחתיו אלכסיס סאנצ'ס שכח איך משחקים (Gettyimages)
האשמה אך ורק של מוריניו. הוא מפעיל את השחקנים שלו כמו בובות על חוט, אבל פעם גם היה יוצא להגנתם, מתייצב בקו האש ראשון וטוען: "אני סופג את האש מהתקשורת כדי להגן על השחקנים שלי". כך הוא עשה כמנג'ר צ'לסי ואינטר, אלא שהבעיות החלו בריאל מדריד, אותה הוא הפך לקבוצה שנואה בספרד מרוב מלחמות נגד ברצלונה. ביונייטד זו אפילו לא שנאה. רוב אנשי המקצוע באנגליה פשוט מרחמים על הקבוצה הזאת. לפני שחתם בה הבטיח מוריניו להמשיך את ה-DNA ההתקפי של יונייטד, אבל הוא שכח מהר מאוד את ההבטחות שלו. עונה אחרי שזכה באליפות עם צ'לסי בקדנציה השנייה, הוא התהפך לגמרי והקבוצה הייתה כמעט על סף ירידת ליגה. אז גילינו מוריניו שמטיל את האשמה בכולם חוץ מעצמו. הוא אף פעם לא תהה האם גם הוא אשם.
הניגוד בין חוסר ההצלחה של מוריניו להצלחת הענק של מנג'רים כמו פפ גווארדיולה, מאוריסיו פוצ'טינו, יורגן קלופ ומאוריציו סארי בולט בעיקר בשל העובדה שכולם כדורגל התקפי מלהיב, גם אם רובם אפילו לא זכה באף תואר. מוריניו מתהדר בתארים בהם זכה, אבל כמו שכתב פעם ג'יימי קארגר: "הדרך לפעמים חשובה יותר מהתואר".
המאמנים המצליחים יודעים לרתום היום את השחקנים שלהם למטרה תוך כדי משמעת חזקה, אבל גם גורמים לשחקנים להיות החברים שלהם. הריצה של קלופ לעבר השוער אליסון אחרי שער הניצחון על אברטון בדקה ה-96 בניצחון 0:1 רק מוכיחה עד כמה יש יחסי חברות-בוסיות בין השחקנים ומי שמאמן אותם. המנג'רים המצליחים כיום הם אלה שהשחקנים נותנים את הנשמה עבורם, אבל גם באים למגרש ליהנות. אצל מוריניו זה הפך בשלב מסוים לטרנד של שחקנים שמגיעים לקבוצה לסבול.
מוריניו ופלאיני. הבלגי היה מהבודדים שזכה להערכה (AFP)
סגן עורך הספורט ב"סאן" מרטין ליפטון תיאר את השינוי שנפל על מוריניו בדרך הבאה: "סינדרום השנה השלישית אצל מוריניו הוא בהחלט דבר שקיים. הוא עדיין זוכר היטב את מה שקרה לו בעונתו השלישית בריאל מדריד, ועוד לפני כן כשאימן את פורטו, את צ'לסי בקדנציה הראשונה ואת אינטר. מוריניו האמין באמת ובתמים שכל שחקן בקבוצה שלו הוא בעל ברית. זה היה חלק מהגאונות שלו אז, לגרום לשחקנים כמו סמואל אטו לשחק עבורו כמגן. ואף על פי שהוא ייבש שחקנים אחרים וגרם להם לאכזבה, אף אחד מהם לא בא אליו בטענות".
לטענת ליפטון, השינוי הגדול לא חל ביכולת המקצועית של מוריניו כמנג'ר, אלא דווקא בחשיבה: "אחרי שעזב את ריאל, הוא השתנה. כל השחקנים הפכו מבעלי ברית פוטנציאליים לאויבים פוטנציאליים. הוא לא סומך יותר על אף שחקן. השחקנים קלטו את היחס שלו, והם גם לא בוטחים בו יותר. הוא הפך לנבואה המגשימה את עצמה. אין עוד ברק בעיניו. אין הומור. כבר לא כיף להיות שחקן של מוריניו. זה הפך עבורו לשום דבר מלבד מקום עבודה. ללא הניצוץ המפורסם, הוא כבר לא 'המיוחד'. פשוט איש רגיל, איש מר, אחד שאפשר לנצח אותו. הוא לא רוצה להיות באולד טראפורד, כי הוא יודע שאין לו שם צוות מנצח, ואף אחד כבר לא מלוכד סביבו. זו הסיבה שהוא איבד עניין". דברים שנשמעים היום כל כך ריאליים.
מה דעתך על הכתבה?