האמת היא שאם יש דמות אחת בעולם שאפשר להשוות את ז'וזה מוריניו אליה, היא בנימין נתניהו. אמן מילים והופעה מול מצלמה, עקשן שמעדיף תמיד את התוצאה על פני התהליך, גאון, קצת ילדותי, רוקסטאר. אחד שהדרך שלו תוביל אותו תמיד לתהילה או להשפלה. או שאתה אוהב אותו ומקדש כל מילה שיוצאת לו מהפה, או שאתה לא יכול להסתכל עליו.
האסון הפרטי של ז'וזה מוריניו הוא שדווקא במועדון שבו חלם לאמן כל חייו הוא לא הספיק לקצור את התהילה לפני שהגיעה ההשפלה. בצ'לסי היו אליפויות רצופות, באינטר היה טרבל, בריאל הייתה אליפות על חשבון הקבוצה הטובה בהיסטוריה ובקאמבק בצ'לסי הייתה עוד אליפות מפוארת. רק את יונייטד הוא עוזב עם זכייה בליגה האירופית, בגביע הליגה ובמקום השני אשתקד לסיטי, אותו הוא תיאר כאחד ההישגים הגדולים בקריירה שלו. לא מרהיב, לא מעניין, לא משהו לזכור לדורות. בטח לא מה שיונייטד ציפתה כשהביאה אותו.
אלא שזו שגיאה לסכם את הקריירה של מוריניו בשנתיים וחצי במנצ'סטר יונייטד בחלל ריק. את הקריירה של הפורטוגלי, שפעם נקרא "המיוחד" ובשנים האחרונות הפך למוקצה מחמת מיאוס, צריך לחלק לשניים. עד 2013 ומ-2013. הטקטיקות על כר הדשא נשארו אומנם זהות, מסיבות העיתונאים נותרו תמיד צבעוניות, אבל פרט אחד שינה למוריניו סופית את הקריירה לפני שש עונות: הוא הפך לפייבוריט. לא שפורטו, צ'לסי, אינטר וריאל מדריד היו קבוצות קטנות, אבל הראשונה הייתה אנדרדוג באירופה, השנייה חסרת מסורת של זכייה בתארים, השלישית רק ניסתה לחזור למרכז הבמה על חשבון יובנטוס והרביעית חסתה בצלה של ברצלונה במשך שנים ארוכות.
קריירה שמתחלקת לשניים (AFP)
השנה השלישית של מוריניו בריאל מדריד הייתה קו פרשת המים. הוא התחיל אותה אחרי אליפות מרשימה במיוחד, כשבאמתחתו קבוצה מלאת כוכבים, אחרי ששבר את מחסום שמינית גמר ליגת האלופות במשך שנתיים. ומתוך הסיטואציה הזו ריאל מדריד רצתה לחזור להיות ריאל מדריד הגדולה. הפייבוריטית. רק שהמאמן שלה מעולם לא ידע איך להיות פייבוריט. הוא נאלץ להיפרד מראול, הוא זיהה שאיקר קסיאס כבר לא מתאים לרמות הגבוהות, הוא דרש מכל הקבוצה לעשות הגנה ולא ויתר גם לרונאלדו. אבל בניגוד לדקו, טרי, למפארד, זאנטי ואטו הממושמעים – בריאל הבהיר לו חדר ההלבשה שאפילו אם המאמן גדול מהמועדון – במדריד הכוכבים גדולים מהמאמן. מאוחר יותר יחשבו כך גם אדן הזאר בצ'לסי ופול פוגבה במנצ'סטר יונייטד.
האיש והתיק
כבר ביום שבו חתם מוריניו ביונייטד הוא הגיע עם תיק על הגב. תיק של ארבע עונות מוצלחות למדי, שהסתיימו בשני מקרי פיטורים וצל כבד על המורשת שעליה עבד קשה במשך עשור וחצי. הלחץ הזה ניכר עליו כבר במשחק הראשון שבו עמד על הקווים של יונייטד. זה היה מגן הקהילה, וחואן מאטה, האיש שאותו זרק מצ'לסי למנצ'סטר יונייטד, הוכנס על ידו כמחליף, רק כדי להתחלף בעצמו כמה דקות לסיום ולפנות מקום לשחקן הגנתי שיבטיח את הניצחון והזכייה בתואר. זה היה צעד קטן למנצ'סטר יונייטד, אבל צעד גדול למאמן הלחוץ, שמאז הקפיד לספור את אותו גביע זניח במניין ההישגים שלו במועדון האדום.
הלחץ הזה, שרובץ על מוריניו במיוחד מאז הפיטורים מצ'לסי ועד היום – גרם לו לעשות שתי טעויות שחרצו את גורלו גם במועדון שהיה משאת נפשו: הוא הפך לתוקפן במקום מכיל והוא נכשל ברכש. עד אותם אירועים בחדר ההלבשה במדריד, לא היה אדם ששיחק תחת הפורטוגלי שלא היה מוכן לתת בשבילו הכל. טרי, למפארד וזאנטי אמרו את זה, דרוגבה ערך שביתה איטלקית עם היוודע הפיטורים שלו, ואת החיבוק האמיץ עם מאטרצי אף אחד לא יכול לשכוח. במשך יותר מעשר מוריניו ראה את עצמו מעל למשחק ולכן היה מוכן להגן על השחקנים שלו – גם אם יטעו על המגרש וגם אם ישכבו עם הנשים של חברים שלהם לקבוצה. אלא שמאז שהלחץ השתלט עליו והביטחון העצמי ירד, כל כוכב הפך לאויב פוטנציאלי.
רונאלדו, קסיאס, הזאר, קוסטה, פוגבה, לוקאקו, מרסיאל, סאנצ'ס ואם נמשיך נגיע עד ללוק שואו. במקום להגן על השחקנים, בחר מוריניו להגן על עצמו. במקום להתמקד ביצירת קבוצה מאוחדת, הוא סיפר אחרי ההדחה בליגת האלופות אשתקד שזה לא ביג דיל. שיונייטד כבר רגילה. הרי הוא כבר העיף אותה פעמיים מהמפעל בעצמו. אם לפני שלוש שנים ויומיים הוא אמר בתום ההפסד של צ'לסי למי שתהפוך להיות אלופת אותה עונה, לסטר סיטי, כי השחקנים שלו לא מתאמצים מספיק, שלשום בליברפול הוא כבר סירב להטיל דופי בשחקנים האדומים שלו, שהפסידו למי שאולי תהפוך לאלופה העונה. רק שזה כבר היה מעט מדי ומאוחר מדי.
פוגבה ולוקאקו. חלק מרשימת כוכבים שלא זכו להגנתו (Gettyimages)
וזו בדיוק הסיבה שהטעויות של מוריניו ברכש עלו לו במשרה. מעבר לכך שהוציא 400 מיליון ליש"ט על 11 שחקנים לא מספיק טובים – ופוגבה ולוקאקו ימשיכו ככל הנראה להוכיח זאת גם אחריו – הוא הוציא את הכסף על שחקנים שלא יכולים לשחק תחתיו. כאלה שדורשים חופש במגרש בלי מחויבויות הגנתיות. כאלה שהפרופיל שלהם ברשתות החברתיות חשוב להם לפחות כמו ההישגים של הקבוצה. כאלה שלא חוששים להתבטא בחדר ההלבשה נגד המאמן. שחקנים כאלה צריכים מאמנים שהם ההפך ממוריניו. מאמנים שמתאימים לכוכבים, שנמנעים מסכסוכים איתם, שאוהבים ללטף. אנצ'לוטי, סארי, זידאן, ואלוורדה, פוצ'טינו.
מוריניו, לעומת זאת, זקוק לסיירת מטכ"ל. לוחמים שיודעים לבצע משימות בעורף האויב ומוכנים לתת הכל למען המפקד. מועדונים חפים מיומרה כמו מילאן, אינטר, צ'לסי ואתלטיקו מדריד. מועדונים שאפשר לחזק בשחקנים כמו אספיליקואטה, קאנטה, פלאיני ויאנג. אם הוא יגיע למקום כזה, הלחץ עשוי לרדת. ואז אולי עולם הכדורגל יזכה לרנסנס של אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה. אם נתניהו הצליח בפעם השנייה, למה לא מוריניו?
מה דעתך על הכתבה?