"האם פגשת כבר את אריק טן האח?", נשאל פול אינס במסיבת העיתונאים לקראת משחק הגביע באולד טראפורד הערב (שבת, 22:00 בספורט1). "לא, הוא עוד לא פגש אותי", השיב מנג'ר רדינג, וכל הנוכחים פרצו בצחוק. בהומור הציני והאופייני שלו, הצליח כוכב העבר לשדר את המסר הבסיסי ביותר – הוא עדיין Gov'nor, "מושל". איך שלא תסתכלו על זה, הוא היה ויישאר אגדת מנצ'סטר יונייטד, גם אם סיום הקדנציה שלו היה מריר, ולא כל האוהדים סלחו לו על כך שלבש בהמשך את מדי ליברפול, ענד את סרט הקפטן שלה, ואפילו הבקיע שער קריטי מול השדים האדומים – שיוויון מאוחר ב-2:2 באנפילד במאי 1999 שכמעט הרס לאלכס פרגוסון את עונת הטרבל המיתולוגית.
והוא חגג אז בטירוף. הוא התקשה להשלים עם ההחלטה של פרגי למכור אותו בקיץ 1995 לאינטר בניגוד לרצונו, וגם עם כך שמנצ'סטר יונייטד לא רצתה לקבל אותו בחזרה בחלוף שנתיים כאשר ההרפתקה באיטליה הסתיימה. לא היה פשוט לקבל את העובדה כי הסקוטי בנה גרסה מוצלחת עוד יותר של השדים האדומים בלעדיו, ואינס תמיד המשיך לטעון שהסגל שזכה בדאבל ב-1994 היה הטוב ביותר.
הוא היה אז בשיאו – לוחם אדיר במרכז המגרש שידע לעשות הכל, חילץ כדורים, עבר שחקני יריב בסלאלום, מסר לכל הטווחים וגם הבקיע שערים חשובים בעצמו. הוא לא ספר אף אחד, לא לקח שבויים. כנער שגדל בשכונת מצוקה אמיתית בלונדון, הוא לא פחד מכלום. הדומיננטיות שלו היתה מוחלטת, גם בחדר ההלבשה. זו כנראה גם היתה הסיבה לניפויו, כי פרגוסון ידע לזהות את הרגע בו הכוכבים עברו את גבולות הטעם הטוב ואיימו להרוס את האיזון הפנימי. זו היתה הסגולה החשובה ביותר של הסקוטי שלא פחד לחתוך גם כאשר למתבונן מהצד זה הרגיש כמו צעד מופרך. רוי קין קיבל את המושכות מאינס, והשאר היסטוריה. בבוא העת, גם האירי נזרק החוצה ללא רחמים. גם דייויד בקהאם, רוד ואן ניסטלרוי, והרשימה עוד ארוכה.
אינס למד רבות מפרגוסון, גם אם היחסים בין השניים היו לעתים מתוחים. עמוק בפנים, הוא ידע עוד בימיו כשחקן שהוא רוצה להיות מנג'ר עוצמתי כמוהו. למעשה, הוא הפך למנג'ר ב-2006 עוד לפני שתלה סופית את הנעליים, כאשר מונה למאמן-שחקן במאקלספילד הקטנה ששקעה בתחתית הליגה הרביעית. אינס הציל אותה מירידה, עבר למילטון קיינס דונס, והצעיד אותה לעליה. היתה זו נסיקה מטאורית, וכבר ב-2008 הגיע אינס לפרמייר-ליג כאשר בלקבורן בחרה להמר עליו.
כך הוא שבר את תקרת הזכוכית ועשה היסטוריה כמנג'ר הבריטי השחור הראשון בליגה האנגלית הבכירה אי פעם. המינוי התקבל בהתלהבות ברמה הארצית, וה"גרדיאן" אף פירסם באותם ימים כותרת לפיה "אינס יכול להותיר מורשת חשובה יותר כמנג'ר מאשר כשחקן". זה לא דבר של מה בכך, כי הוא כבר היה הקפטן השחור הראשון של נבחרת אנגליה. כעת ניסו לשים על כתפיו משימה קשה הרבה יותר.
על הדרך גם היו הקבלות לפרגוסון, כי באותה תקופה נראה אינס כחניך בעל הסיכויים הטובים ביותר לרשת את הסקוטי בסופו של דבר. בריאן רובסון שקע, סטיב ברוס לא התאים, אבל אינס היווה אופציה מסקרנת למעקב. לא במקרה הוא הביא כעוזרו בבלקבורן את ארצ'י נוקס, שעבד במשך שנים עם פרגוסון באברדין ובאולד טראפורד. "הם דומים כי שניהם שונאים להפסיד", העיר נוקס, ולמשך מספר שבועות זו היתה אמירה סבירה. במחזור הראשון, ביצעה בלקבורן קאמבק בגודיסון פארק כדי לנצח את אברטון 2:3 בדקה ה-90. מה זה אם לא ווינריות טהורה?
זה לא החזיק מעמד, התוצאות התדרדרו, ואוהדי בלקבורן איבדו סבלנות. הם קיללו את אינס ודרשו את ראשו כאשר הפסידה בלקבורן 5:3 באולד טראפורד למנצ'סטר יונייטד במסגרת הגביע האנגלי בתחילת נובמבר. היתה זו התנהגות תמוהה, כי הקבוצה לא נכנעה מול יריבה מפוארת לזכותה הבקיע קרלוס טבס רביעיה, והייתה בתמונה עד שספגה את השער החמישי בזמן פציעות. אינס עצמו, שהתרגש מאוד לחזור כמאמן לאיצטדיון בו זהר כשחקן, זוכר את הקרב הספציפי הזה לטובה. הקדנציה כולה השאירה טעם מר הרבה יותר, כי הוא פוטר כבר בדצמבר, ומאז אף אחד לא דיבר עליו במונחים היורש של פרגי.
הקדנציה השניה במילטון קיינס דונס הוגדרה כפיאסקו, וכך גם החודשים שבילה בנוטס קאונטי ובבלקפול. מהכתומים הוא פוטר בינואר 2014, וזו היתה המשרה האחרונה שלו. אינס נעלם מהתודעה הציבורית, וכאשר נזכרו בו העיתונאים התלונן בעיקר על היחס הגרוע כלפי מאמנים. "זה לא הגיוני לפטר אותם כל כך מהר", הוא קבע בצדק רב, והדגיש שיסכים לעבוד רק אצל בוס שיעניק לו חוזה ארוך טווח ויבטיח שישפוט אותו רק על בסיס התוצאות בעונתו השלישית. הצעות כאלה לא הגיעו, כמובן, ואינס היה מחוץ למשחק. היה הגיוני להניח שהוא פרש מאימון בלי להודיע, וגבות רבות הורמו כאשר רדינג מינתה אותו למאמן זמני בפברואר 2022 אחרי שמונה שנים ללא פעילות.
האוהדים לא התרשמו מההימור בלשון המעטה, מה גם שהוא הגיע ימים ספורים אחרי שטום אינס, בנו של פול, הוחתם בקבוצה בהשאלה אף הוא. סיפורו של אינס ג'וניור עגום למדי, כי בתחילת דרכו הוא נחשב לכוכב עולה של ממש. כשחקן אגף זריז ותחבולן, הוא היה שונה מאוד מאביו בתכונותיו, והצית את הדמיון כאשר כבש 18 שערים במדי בלקפול בליגת המשנה בעונת 2012/13. ליברפול, ששיחררה אותו מהאקדמיה בזמנו, ספגה אז ביקורת ושקלה לשלם הרבה כסף כדי להחזירו. גם מנצ'סטר יונייטד הייתה לכאורה בתמונה לפי הדיווחים כדי לקבל את אינס הבן. למעשה, פול אינס – שהדריך את הצאצא גם בנוטס קאונטי – מונה למאמן בלקפול באמצע אותה עונה במסגרת נסיונו של המועדון לשמור את טום אצלו ולעלות בזכותו בחזרה לפרמייר-ליג.
לימים, התברר כי היתה זו שנה חד פעמית. טום אינס שונה מאביו גם באופי, והוא ממש לא לוחם. הכוכב הצעיר התקשה להתמודד עם התהילה הפתאומית, לא עמד בציפיות ולא הצליח לשחזר את יכולתו למעט תקופה לא רעה בדרבי קאונטי. הוא טעם את פרמייר-ליג במדי קריסטל פאלאס, האל סיטי והאדרספילד, אבל לא עשה כמעט כלום, וכיום – כשהוא כמעט בן 31 – ברור שזה כבר לא יקרה. אם היה לו פוטנציאל, הרי שהוא לא מיצה אפילו עשירית ממנו. ביציעי רדינג לא הבינו למה הביאו אותו אחרי קדנציה גרועה בסטוק, ואז צירפו לספסל גם את אביו שכבר לא נתפס כמאמן לגיטימי.
העניין הוא שזה עבד. אולי זו לא הצלחה מסחררת, אבל רדינג ניצלה מירידה בעונה שעברה למרות שהיו פרשנים שכבר הספידו אותה. בקיץ הוענק לפול אינס חוזה קבוע, בעוד טום אינס הוחתם באופן מלא כשחקן חופשי וקיבל חוזה לשלוש שנים. רדינג הפכה לקבוצתה של משפחת אינס, ויחסית לתקציב הצנוע מצבה בסדר. היא מדורגת במקום ה-14 ומתאפיינת בחוסר יציבות, עם מיעוט תוצאות תיקו לצד 11 נצחונות ו-13 הפסדים. גם טום אינס עצמו, שכבש 6 שערים עד כה עם מספר 10 על הגב, יציב כמו נדנדה. למשל, הוא היה נהדר בניצחון על האקסית סטוק בספטמבר, אבל הפגין יכולת איומה בתבוסה 4:0 לאותה סטוק במחזור האחרון.
והערב הם באולד טראפורד. פול אינס חוזר לשם יותר 14 שנה אחרי הביקור האחרון עם בלקבורן, וכמעט 28 שנה אחרי שפרגוסון העזיב אותו, אבל חלק מהזכרונות עדיין טריים. במסיבת העיתונאים החיובית, הוא שיבח את טן האח, איחל לו להישאר בתפקיד זמן רב, והתפעל גם ממרכוס רשפורד אותו הגדיר כבלתי ניתן לעצירה בכושרו הנוכחי. אין לאינס אשליות לגבי סיכוייה הקטנים של קבוצתו הצנועה לחולל סנסציה, אבל הוא יעשה את המקסימום כדי לממש אותם. אחרי שנים ארוכות מחוץ למשחק, הוא חש בר מזל להיות שוב באור הזרקורים לערב אחד. אם בנו יעניק לו מתנה מיוחדת באיצטדיון הכי חשוב בחייו, לא יהיה מאושר ממנו.
