את "השער" של ג'ף הרסט בגמר מונדיאל 1966 בוומבלי כולם מכירים. הכדור פגע במשקוף אחרי הבעיטה של החלוץ האנגלי, אבל האם הוא חצה את קו השער של מערב גרמניה? הסוגיה הזו ריתקה אוהדים במשך עשורים, אבל ב-28 באפריל 1923 – במשחק הראשון אי פעם שנערך באיצטדיון ההיסטורי – הייתה תעלומה ביזארית פי מיליון.
האם הכדור פגע במשקוף או באוהד שעמד בתוך השער? על כך אין תשובה גם היום, בעוד בממלכה מציינים 100 שנה לאירוע המכונן ההזוי. עד כמה הזוי? ובכן, זה היה גמר גביע, אבל רוב השחקנים הניחו במהלך ההתמודדות כי מדובר במשחק ידידות. במהלכו נקבע שיא עולמי של קהל בכל הזמנים, אשר מחזיק מעמד עד היום – אבל הנתונים הרשמיים שונים, ולכן העובדה כלל לא מוכרת בספרים. ביום המטורף הזה היו מנצחים ומפסידים על המגרש, אבל ההישג הגדול באמת, מפתיע באופן קיצוני לנוכח הנסיבות, הוא שאיש לא נהרג, והיו רק עשרות בודדות של פצועים קל.
כל לונדון החליטה לעודד את הפטישים
ברוכים הבאים, אם כך, לתיאטרון האבסורד בוומבלי לפני 100 שנה בדיוק. האיצטדיון הוקם תוך כ-300 ימי עבודה בלבד בעלות של 750 אלף ליש"ט, וגמר הגביע בין בולטון וונדררס לווסטהאם יונייטד שובץ כמשחק הראשון שיתקיים בו. הבנייה הסתיימה ימים ספורים לפני האירוע, היציעים נבדקו והתגלו כיציבים ומוכנים לאכלס כ-125 אלף אוהדים. בהתאחדות לא חזו כי תהיה תפוסה מלאה, כי ממוצע הצופים במשחקי כל אחת מהיריבות עמד על כ-20 אלף, אבל המציאות עלתה על כל דמיון, וההמולה בלונדון יצאה משליטה – וזאת בלשון המעטה.
בימים ההם, היריבויות בעולם הכדורגל היו שונות בהשוואה למה שאנחנו מכירים כיום, והתחרות המרכזית הייתה בין הצפון, כלומר מנצ'סטר, ליברפול והסביבה ולדרום, כלומר בעיקר לונדון. ווסטהאם, ששיחקה אז בליגה השנייה, אך הציגה סגנון נאה לעין לפי דיווחי התקשורת, נהנתה מהערצה לא מבוטלת של כל חובבי הכדורגל בבירה, והעפלתה לגמר נתפסה כמשמחת – על אף שהיא לא נאלצה לפגוש אף יריבה מהליגה הבכירה בדרך לשם בצל ההגרלה הנוחה. בולטון, אחת הקבוצות העשירות מהצפון, דווקא הציגה כדורגל הגנתי יחסית, והשיגה נצחונות 0:1 דחוקים בשמינית הגמר, ברבע הגמר ובחצי הגמר – כולם משערים של הכוכב הבלתי מעורער שלה דייויד ג'ק.
הפטישים הפכו, לפיכך, ליקירי לונדון לקראת הגמר, והסקרנות סביב פתיחת האיצטדיון החדיש גרמה לעניין רב עוד יותר. לכן, ביום המשחק התברר שכל העיר הולכת לוומבלי כדי לעודד את ווסטהאם, ועוברי אורח רבים פשוט נסחפו לשם באופן ספונטני. כפי שתיאר אחד מהם לימים: "ראינו אנשים הולכים לוומבלי, ואבא אמר – בוא נלך ונבדוק אם נוכל להיכנס ולצפות המשחק. היו שם המון אנשים, אבל לא פחדתי כי כולם היו במצב רוח מצוין והתנהגו כמו שצריך".
עשרות אלפים על הדשא
והם אולי השתדלו להתנהג כמו שצריך, אבל המארגנים לא התכוננו לתופעה המדהימה הזו. התנועה נעצרה בפקקי ענק קילומטרים מסיבוב לוומבלי – דבר חריג בלונדון של 1923. שערי האיצטדיון נפתחו כ-4 שעות לפני שריקת הפתיחה שנקבעה ל-15.00, ובהתחלה נכנסו ההמונים עם הכרטיסים בצורה יחסית מסודרת, אבל הקהל המשיך לזרום, רבבות הגיעו גם ללא כרטיסים, וכולם נדחסו ללא פיקוח כלשהו. בשלב מסוים, כאשר הבינו השוטרים שהעסק יצא לחלוטין משליטה, הם בחרו לנעול את השערים על מנת לא לאפשר לאנשים נוספים להיכנס, אבל זה רק החמיר את המצב כי כולם טיפסו מעל הגדרות, וגם שברו את המחסומים והדלתות.
אז כמה צופים היו שם? 126 אלף כרטיסים נמכרו, המארגנים גרסו כי היו 150 אלף, אבל המשטרה העריכה שמדובר בכ-300 אלף, ובתקשורת דוסקסו מספרים גבוהים אפילו יותר. לרוב האנשים לא היה מקום ביציעים, שם נדחסו רבים על הגגונים, ואף פרצו בהמוניהם ליציע העיתונאים החדש. לכן גלשו עשרות אלפים לכר הדשא, וככל שהתקרבה שעת שריקת הפתיחה התברר לקבוצות שהמשחק פשוט לא יוכל להתקיים. מאידך, חששו המארגנים כי ביטולו יגרום למהומות ולאי סדרים קשים, וגם המלך ג'ורג' החמישי הגיע בכבודו ובעצמו כדי לחזות במשחק ההיסטורי באיצטדיון הענק – ואיש לא רצה לאכזב גם אותו. לכן הוצע כי השוטרים ינסו להזיז איכשהו את רוב הצופים מהדשא, ההתמודדות תתקיים ותוגדר כמשחק ידידות, והגמר עצמו ייערך בתאריך אחר.
חיבוקים ולחיצות ידיים גרמו לפציעות
כך, לפחות, נטען כי חלק מהשחקנים וראשי הקבוצות הבינו את הכוונה, כי בתנאים של כאוס מוחלט היה קל להתבלבל. פרשים נשלחו לדחוק את האנשים החוצה מהדשא, וסוס לבן אחד בשם בילי בלט במיוחד. ביחד עם ג'ורג' סקורי, השוטר שרכב עליו, הוא עשה עבודה יוצאת מהכלל, והקהל השתדל לשתף פעולה. כולם הסכימו שהם רוצים לראות את המשחק, ולשם כך היה צורך לאפשר לשחקנים לרץ על המגרש. אז אחרי דקות ארוכות נעמדו כולם על הקווים, והכדורגלנים פילסו את דרכם פנימה.
כאן, באופן פרדוקסלי ומשעשע במיוחד, יתרון הביתיות המובהק של ווסטהאם פעל לרעתה. כל אוהדי הפטישים שהיו ליד השחקנים בעת "עלייתם" לדשא רצו לגעת בהם, לטפוח על שכמם וללחוץ את ידם. זה התיש את הכוכבים, ואף גרם לשניים מהם להיפצע בכתף, בעוד אנשי בולטון עשו את הדרך ללא הפרעה מיוחדת. יתרה מזו, הרצון לחבק את הגיבורים היה חזק גם אחרי שהמשחק יצא לדרך, ובדקה ה-2 התקשה ג'ק טרסאדרן מווסטהאם לחזור לתחומי המגרש אחרי שביצע זריקת חוץ. בזמן שפילס את דרכו בין הצופים שמעכו אותו מרוב אושר, הפציץ דייויד ג'ק – מי אם לא הוא? – את שער היתרון של בולטון. על הדרך, פגע הכדור במישהו שעמד מאחורי הרשת, והוא איבד את ההכרה.
משחק ידידות או גמר אמיתי? לך תבין
התנאים הפיזיים עזרו גם הם לבולטון. בשעות הבוקר התגאו הגננים החדשים של וומבלי במשטח הדשא המושלם שהצליחו להכין, אבל עשרות אלפי אוהדים ופרסות הסוסים הרסו אותו לחלוטין – וזה הלם הרבה יותר את הסגנון "האנגלי" של הצפונים מאשר את משחק הצירופים של הלונדונים. חוץ מזה, ווסטהאם התבססה בעיקר על הקיצונים המהירים שלה, דיק ריצ'ארדס ובילי ראפל, אבל ההמונים עמדו על הקווים והיה קושי פיזי אמיתי לרוץ לידם. הפטישים נאלצו לשנות את השיטה, ובכל מקרה מעדו שחקני שתי הקבוצות לעתים תכופות כאשר רגליהם נכנסו לבורות. בולטון הובילה, אז המשחק הכאוטי התאים לה. בווסטהאם התנחמו בכך שמדובר במשחק ידידות, וההתנהלות הדגישה זאת – השחקנים התבשרו שלא יוכלו לרדת לחדר ההלבשה, וההפסקה תימשך 5 דקות בלבד על מנת לשמור על הבטיחות ולסיים את הכל מהר ככל הניתן.
ואולם, במהלך אותה מחצית מקוצרת – או אולי היה זה אחרי שריקת הסיום? העדויות על כך חלוקות – הוחלט שאם כבר מצליחים לשחק, אז זה יהיה בכל זאת הגמר האמיתי. גם זה התאים מאוד לבולטון, ובדקה ה-53 היא עלתה ל-0:2 בנסיבות לא שפויות לחלוטין. כאשר הורה השופט דייויד אסון (ומשחק המילים כאן תקף רק בעברית) על נקודת האמצע אחרי הבעיטה של ג'ק סמית, היו לווסטהאם שתי טענות. ראשית, הכדור פגע לדעתם במשקוף, אבל לפי גרסת השופט הוא ניתז חזרה מהאוהד שעמד מאחורי השער, ולכן חצה את הקו. שנית, את המסירה שלפני הבישול סיפק לדעת הפטישים אוהד בולטון שעמד ליד המגרש, אך גם התלונה הזו נפסלה. כל זה הוציא לגמרי את הרוח מהמפרשים של ווסטהאם, והאווירה היתה בלתי אפשרית גם כך, אז עד לשריקת הסיום לא נרשמו אירועים מעניינים מבחינת כדורגל נטו.
הטרגדיה של מנג'ר ווסטהאם נשכחה
על הנייר, הייתה לווסטהאם סיבה מצוינת לערער על התוצאה ולדרוש משחק בתנאים נורמליים כפי שהובטח לה לפני הפתיחה, אבל המנג'ר סיד קינג בחר לא לעשות זאת כי סבר שזה יהיה צעד לא ספורטיבי לדבריו. הוא העדיף להתרכז במאבקי העלייה, והפטישים אכן הבטיחו העפלה דרמטית לליגה הבכירה לראשונה בתולדותיהם. קינג, שהקדיש את כל חייו לווסטהאם, נחשב באותם ימים לאיש מקצוע מבריק והוגה דעות. בחלוף עשור, אחרי שהמועדון נקלע לקשיים, הוא הואשם בניצול הקופה לצרכיו האישיים, פוטר והתאבד.
בצד המנצח, המשיך הסקורר המחונן דייויד ג'ק לעשות כותרות, כבש גם בגמר הגביע ב-1926 מול מנצ'סטר סיטי שהסתיים כצפוי בניצחון 0:1, וב-1928 הפך לשחקן היקר בהיסטוריה כאשר נמכר מבולטון לארסנל תמורת יותר מ-10 אלף ליש"ט. בתקשורת נטען כי מדובר בסכום מופרך עבור שחקן בן 30, אבל ג'ק הצעיד גם את התותחנים לזכייה בגביע ב-1930, וכך נכנס לדפי ההיסטוריה כראשון שהניף את התואר במדי שתי קבוצות שונות.
בעידן המודרני, רוב האוהדים לא מכירים את שניהם, והגיבור היחיד שנותר בתודעה הקולקטיבית מהגמר הביזארי ההוא הוא הסוס המסור בילי. המשחק זכור כ"גמר הסוס הלבן", וגשר הולכי הרגל המחבר בין תחנת הרכבת וומבלי לאיצטדיון החדש שהוקם על הריסות קודמו נקרא "גשר הסוס הלבן".
מה דעתך על הכתבה?