מנג'ר, לא מאמן: המורשת הייחודית של אלכס פרגוסון שלא ניתנת לשחזור

"תעמדו לצד המנג'ר החדש שלכם", ביקש אלכס פרגוסון בנאום הפרידה שלו באולד טראפורד שנערך לפני עשור בדיוק, ב-12 במאי 2013. בעצם, הוא לא ביקש. הוא ציווה, כפי שנהג לעשות תמיד. ההילה סביבו היתה כה חזקה שכל אמירה שלו התפרשה כהוראה, ואיש לא העז ללכת נגד הסקוטי האגדי. ואולם, בשורה התחתונה, לא הצליחו אוהדי מנצ'סטר יונייטד למלא את הדרישה הזו. אף איש מקצוע שהגיע אחרי פרגי לא קיבל גיבוי, והשדים האדומים סוגרים עשור ללא אליפויות. הבוס סבר שהוא משאיר ליורשו מועדון חזק וסגל מתפקד, אך הוא שגה – והמשברים הגיעו בזה אחר זה.

ואולם, בעוד אנחנו מתבוננים בקדנציות של דייויד מויס, לואי ואן חאל, ז'וזה מוריניו, אולה גונאר סולשיאר, ראלף ראנגניק ואריק טן האח, חשוב מאוד לזכור כי גם לפני בואו של פרגוסון ידעה מנצ'סטר יונייטד בצורת ארוכה מאוד ללא אליפויות, אשר נמשכה גם בתחילת הקדנציה של הסקוטי עצמו והגיעה ל-26 שנים. ווילף מקגינס, פרנק או'פארל, טומי דוכרטי, דייב סקסטון ורון אטקינסון לא הצליחו להצעיד את יונייטד לפסגה, והאחרון שעשה זאת לפני פרגי היה מאט באזבי – האיש שהפך הלכה למעשה את המועדון הזה לאימפריה. כי אם מסתכלים אחורה עוד יותר, לעידן שלפני הסקוטי האגדי הראשון, נגלה כי היו לשדים האדומים שתי אליפויות קודמות בלבד, ב-1908 וב-1911. שתיהן רשומות על שמו של ארנסט מאנגנל, שעבר מיד לאחר מכן את הכביש כדי לנהל את מנצ'סטר סיטי.

וכך מתקבלת תמונה מדהימה, כמעט בלתי נתפסת. המועדון מחזיק בשיא האליפויות באנגליה, 20 במספר, אחרי שהעיף את ליברפול מהענף המזדיין שלה, כהגדרתו של פרגי. והאליפויות האלה מתחלקות בין 3 מנג'רים בלבד – 2 של מאנגנל, 5 של באזבי ו-13 של פרגוסון. וזהו. כל היתר, ללא יוצא מהכלל, כשלו. לצורך השוואה, 19 האליפויות של ליברפול מתחלקות בין 9 מנג'רים שונים, גם אם כולם מכירים בעיקר את השושלות של ביל שאנקלי, בוב פייזלי וקני דאלגליש.

אם כך, פרגוסון הוא דמות יוצאת דופן, והוא המנג'ר המצליח ביותר בתולדות הכדורגל הבריטי, אבל לא בטוח שמישהו יצליח לנסח את מורשתו כמאמן. במשך 27 שנים – יותר מרבע מאה! – הוא כיהן באולד טראפורד ובנה מספר סגלים שזכו בתארים, אבל הסגלים האלה היו שונים, והכדורגל שהציגו לא היה דומה. פרשנים לא יתקשו לדקלם כיצד השפיע על הכדורגל פועלם של הלניו הררה, רינוס מיכלס, קרלוס בילארדו או אריגו סאקי. החידוש הטקטי של אלף ראמזי בנבחרת אנגליה במונדיאל 1966, ללא שחקני כנף מובהקים, זכור היטב עד היום. קל מאוד לנסח גם את המוטו של דון רווי בלידס יונייטד המפורסמת שלו. בדור הצעיר, כולם יודעים איך ז'וזה מוריניו, פפ גווארדיולה או יורגן קלופ רואים את המשחק.

כיצד ראה פרגוסון את המשחק? גם הוא עצמו לא יוכל כנראה לענות בצורה מסודרת על השאלה הזו. לא יהיה פשוט גם להיזכר במסיבת עיתונאים כלשהי בה דיבר פרגי על כדורגל נטו, ניתח מהלכים על המגרש, הסביר את החילופים או הדגיש יתרונות וחסרונות של שחקן מסוים. בהקשר זה, הדבר הראשון שעולה לראש הוא הוויכוח עם הפרשנים על חואן סבסטיאן ורון. הציטוט נשמע טוב יותר במקור: "He is a fucking great player. And you're all fucking idiots", והוא לא מעמיק במיוחד, אבל משכנע בהחלט. הקשר הארגנטינאי אכן היה שחקן אדיר, אבל הוא לא התאקלם במנצ'סטר יונייטד, ובליגה האנגלית בכלל. "היא היתה קשה מדי עבורו לפעמים", העיד הסקוטי, בלי להסביר מדוע.

מה שכן, פרגוסון הבין זאת, לא היסס להודות בטעות, ופעל במהירות כדי למכור את ורון לצ'לסי בניגוד לרצונו. לא היו לו סנטימנטים – הוא פעל בקור רוח, וזיהה בדרך כלל את העיתוי בו היה צורך להפסיק להעסיק שחקנים, גדולים ככל שיהיו. אם סבר כי הקשר שלהם עם המועדון מיצה את עצמו, מקצועית או חברתית, הוא הזיז אותם הצידה והמשיך בלעדיהם. דייויד בקהאם, רוי קין ורוד ואן ניסטלרוי יכולים לספר על כך לא מעט. גם ליאפ סטאם היה מה לומר על פרגוסון, בין היתר באוטוביוגרפיה שפירסם – וכך גם הבלם ההולנדי מצא את עצמו מחוץ למועדון, אם כי על שחרורו הצטער מאוד הסקוטי בדיעבד. כי הוא ידע, טוב יותר מאחרים, שהוא עצמו אינו מושלם.

מצד שני, נלחם פרגי בשיניים אם הוא סבר ששחקנים מסוימים חייבים להישאר במועדון – ואף הפגין לעתים כישורים פסיכולוגיים מופלאים לשם כך. מי היה מאמין כי ויין רוני וכריסטיאנו רונאלדו יוכלו להמשיך לשתף פעולה אחרי התקרית ברבע גמר מונדיאל 2006, בו גרם הפורטוגלי לשליפת הכרטיס האדום לאנגלי, ואז קרץ בשובבות לעבר הספסל שלו? בתקשורת הבריטית הופיעו אז קריקטורות בהן נופף רוני בראשו הכרות של כריסטיאנו עם שובם למחנה האימונים, וכולם הניחו שאחד מהם (כלומר רונאלדו) יצטרך לעזוב את הקבוצה. פרגוסון סבר אחרת, השכיל לפייס ביניהם, וזה היה השלב בו נסק רונאלדו ממעמד של צעיר מבטיח לסופרסטאר. באותה עונה, זכתה מנצ'סטר יונייטד באליפות. בחלוף שנה, היא הוסיפה לתואר המקומי גם זכיה בליגת האלופות – השניה והאחרונה של פרגי.

ואם כבר הזכרנו את ליגת האלופות, הרי שהמאזן של פרגוסון במפעל האירופי הבכיר לא מזהיר כלל. מאז הזכיה באליפות הראשונה ב-1993, השתתפה מנצ'סטר יונייטד כמעט בכל עונה בצ'מפיונס-ליג, ובמשך שני העשורים של פרגי העפילה לגמר רק 4 פעמים. לבאיירן מינכן היא היתה ראויה להפסיד ללא תנאי ב-1999, עד הקאמבק המפורסם. את צ'לסי ב-2008 היא לא הצליחה להכניע, ואברם גרנט היה רחוק פנדל אחד של ג'ון טרי מהנפת הגביע. בשני הקרבות לברצלונה של פפ גווארדיולה הפסיד פרגי באופן ברור ביותר. באף עונה אירופית לא הפגינו השדים האדומים דומיננטיות, ולרוב הם נתקלו בבעיות לא מבוטלות במאבקים מול נציגות בכירות מספרד, איטליה וגרמניה. לעתים תכופות, נוצר הרושם כי השיטות של פרגוסון התאימו הרבה יותר לליגה האנגלית מאשר לליגת האלופות, וזה גורם למחשבה בכיוון מסוים.

למה היה לפרגוסון קל יותר באנגליה? כי הליגה האנגלית, ברוב שנות שלטונו, היתה מפותחת טקטית פחות בהשוואה לאירופה. זה התחיל להשתנות עם הגעה מאסיבית של מאמנים מאירופה ומדרום אמריקה לקראת סיום דרכו של פרגי, אבל ההיבטים האלה בכל מקרה פחות העסיקו את הסקוטי. את מלאכת האימון הוא השאיר בדרך כלל לעוזריו, אשר הצטיינו בתחום. אם מתבוננים לעומק בסגולותיו, הוא בכלל לא ראה את עצמו כמאמן, ומעולם לא דיבר כמו מאמן. פרגוסון היה מנג'ר, כלומר מנהל, בסגנון הבריטי המסורתי. הוא התמקד בבניית הסגל, בתחזוק הסגל, בהיבטים הפסיכולוגיים, ומעל הכל בהתוויית מדיניות כוללת, כלומר בביסוס התרבות הארגונית.

תרבות ארגונית פירושה בעיקר רוח המפקד. פרגוסון הגיע למנצ'סטר יונייטד כאשר היא היתה בשפל, ולא הצליח לשנות אותה באופן מיידי, אבל תמיד דיבר עליה במונחים של המועדון החשוב ביותר בעולם. הוא כיבד את היריבים, ואף ניהל מול רבים מהם מלחמות פסיכולוגיות, אבל לפי תפיסתו היתה מנצ'סטר יונייטד בטופ. הוא הגיע כאשר ליברפול שלטה ללא עוררין בכדורגל האנגלי, והמטרה המוצהרת היתה להביס אותה. גם אחרי התבוסות הקשות ביותר, והיו לא מעט כאלה, הפיק פרגוסון לקחים, אבל התייחס תמיד לטווח הבינוני והארוך.

זו היתה תרבות ארגונית של ווינריות – והזכיות הראשונות באליפויות איפשרו לתחזק אותה טוב הרבה יותר. פרגוסון ידע להתאים את עצמו לנסיבות חיצוניות, אבל שלט ביד רמה בכל התהליכים הפנימיים. הוא היה הפנים של המועדון, וכל השחקנים – מוכשרים ועשירים ככל שיהיו – היו אמורים להתיישר לפי הכללים שלו. היסודות האלה היו כה מוצקים שאפילו משפחת גלייזר לא הצליחה להרוס אותם עד שהסקוטי בחר לעזוב. כל עוד הוא החזיק במושכות, הוא היה הסמכות המקצועית בתחום הניהול. את האימון עצמו הוא דווקא השאיר לעוזריו, והיה זה צוות פנטסטי.

יש הגורסים כי הטעות המרכזית של מויס, שנבחר לרשת את פרגוסון ב-2013, היתה כי בחר להביא איתו את הצוות שלו מאברטון במקום להשאיר את האנשים של פרגי. סביר להניח שיש בכך אמת, אבל איתם או בלעדיהם לא היה לו סיכוי לתחזק את התרבות הארגונית של פרגוסון – הוא פשוט היה אדם אחר לגמרי, עם מנטליות אחרת לגמרי, ועם כישורי ניהול שונים לגמרי. מויס, למרות היותו בריטי מהזן הישן, הוא קודם כל מאמן. גם ואן חאל, על אף השתלטנות שלו, הוא מאמן בבסיסו. כך גם מוריניו, שהתייחס בביטול למורשת של המועדון על מנת להאדיר את עצמו ולהצדיק את כשלונותיו – וזו היתה השגיאה המרכזית שלו. למעשה, כל מי שבא אחרי פרגוסון היה קודם כל מאמן – למעט ראנגניק, שהגיע בכל מקרה כמינוי זמני עם סמכויות מעורפלות ביותר.

ואולי זו הדרך הנכונה להסתכל על האמירה ההיא. "תעמדו לצד המנג'ר החדש שלהם", ציווה פרגוסון, אבל מאז בכלל לא היו למנצ'סטר יונייטד מנג'רים. היו רק מאמנים, וזה לא מספיק במועדון הספציפי הזה, במיוחד בעידן הבעלות של גלייזרים.