בריאיון מקיף ל"אתלטיק", מיקל ארטטה חשף את הצד הרגשי הקשה של תפקיד המאמן, במיוחד כשנאלץ להחליט מי יקבל דקות ומי לא. מאמן ארסנל הודה בכנות: "לפעמים אני חוזר הביתה ומרגיש עצוב".
המאמן הספרדי הסביר את הדילמה הקשה שמעיקה עליו: "מצד אחד, לתת למישהו הזדמנות שיכולה 'לשנות לו את החיים', מצד שני, שחקן במגמת ירידה חש שהקיום שלו הולך ונעלם. אלה רגשות כבדים לנהל".
הקושי הרגשי מתעצם כאשר ארטטה חושב על השחקנים כבני אדם: "האדם הזה כנראה נמצא במדינה הזו לבד בלי המשפחה שלו והסיבה היחידה שהוא במדינה הזו היא לשחק כדורגל, לקבל דקות, ואתה לוקח את זה. זה קשה".
למרות הקושי הרגשי, ארטטה הדגיש שחיי המאמן דורשים יכולת להמשיך להתקדם, להמשיך לדרוש, להמשיך לתת השראה ולהמשיך לקבל החלטות גדולות. זו האחריות הכבדה שמגיעה עם התפקיד ברמה הגבוהה ביותר.
ארטטה מנהל מהלך חסר תקדים עם העלאת מקס דאומן בן 15 לקבוצה הראשונה, תוך שיתוף זהיר עם המשפחה ואנשי המקצוע. "כשאני מסתכל על מקס, הוא צעיר בשנה מהבן שלי," סיפר המאמן בחיוך.
כאבא לשלושה בנים, ארטטה הביא פרספקטיבה ייחודת לטיפוח כישרונות צעירים: "הבן הבכור שלי בן 16. אני מכיר את השיחות שיש לי עם הבן שלי ואת הדברים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם, אז אני יכול לדמיין בדיוק איך מקס חי בבית ואת השיחות שההורים שלו מנהלים איתו".
המאמן מדגיש ש"אין שום דבר מובטח בספורט". רק כאשר מישהו באמת דופק על הדלת ונותן כל סיבה, כל יום, להרוויח את ההזדמנות הזו – רק אז צריך לתת לו אותה.
בנוסף לדאומן, שני כישרונות נוספים – מרלי סלמון ואנדרה הרימן-אנוס – שיחקו בקבוצה הבכירה של ארסנל לראשונה בהכנות. ארטטה רואה בפיתוח כישרונות צעירים "מתנה עצומה ואחריות גדולה" הדורשת התחשבות רבה.
מה דעתך על הכתבה?