באוגוסט 2008 החלטתי לפתוח את העונה בדיוק כפי שסיימתי את העונה הקודמת: עם מנצ'סטר יונייטד, אהובתי.
המשחק האחרון שבו הייתי היה גמר ליגת האלופות במוסקווה, עם הניצחון הדרמטי בפנדלים על היריבה השנואה, צ'לסי של אברם גרנט – ואחרי כשלושה חודשים שבהם נתתי לטרולי לנוח, שבתי לגרור אותה בנתיבי מה שהדביק לי את הכינוי "יונייטד איירליינס"… הפעם למשחק הפתיחה של עונת 2008-2009, מול ניוקאסל.
זה היה משחק די מחורבן: ניוקאסל הפתיעה (מרטינס אחרי הגבהה של מילנר) ועלתה ליתרון מוקדם. ליונייטד הספיקו כמה דקות כדי לחזור, עם שער של דארן פלטשר אחרי מסירה מצוינת של ריאן גיגס. תיאטרון החלומות רעד: "דארן פלטשר גאון כדורגל" ("פוטבול ג'ינייס") שאגו עשרות האלפים.
הקריאה ההיא הייתה שילוב של אהבה והומור. לאיש לא היה ספק שבניגוד לכוכבים כמו ריאן גיגס, שלא לדבר על אריק קאנטונה או כריסטיאנו רונאלדו, פלטשר אינו גאון כדורגל אלא שחקן אפור, מהסוג שסר אלכס פרגוסון אהב כל כך: אחד שיילחם תמיד ללא פשרות, במשחק אימון כמו בגמר גביע – ובעיקר, שלא אכפת לו להיות חטוב עצים ושואב מים עבור חבריו המוכשרים ממנו.
"פוטבול ג'ינייס" לא היה הכינוי היחיד שהדביקו אוהדי יונייטד לפלטשר. בפאבים הסמוכים לאולד טראפורד כינו אותו "סאני", מלשון "בן", כלומר – רמזו שהוא בנו הבלתי חוקי של פרגי, המנג'ר האגדי. כמובן שלא היו דברים מעולם, אבל רק כך אפשר היה להסביר, לגרסת האוהדים, את העובדה ששחקן שהיה יכול, ביום טוב, להתאים לסנדרלנד, הפך לקבוע בסגל של מנצ'סטר יונייטד (גם אם לא כשחקן הרכב).
אדום בחצי הגמר
אני לא יודע אם פלטשר היה שותף לבדיחה, אבל מה שבטוח הוא שגמל למנג'ר שלו במאמץ אדיר למען הקבוצה, מאמץ שעלה לה בתואר החשוב מכולם, גביע ליגת האלופות שממנו נפרדה אחרי שנכנעה לברצלונה של פפ גווארדיולה בגמר שנערך במשחק האחרון של אותה עונה באולימפיקו ברומא.
הכיצד? פלטשר היה המצטיין בחצי הגמר (3:1 על ארסנל), שנערך ב-4 במאי 2009, אבל המלחמה הבלתי מתפשרת על כל כדור עלתה לו בכרטיס אדום. די היה במבט בפניו של סר אלכס עת הורחק "בנו" כדי להבין שגם הוא חשב שפלטשר היה הדבק של הקבוצה ההיא.
אם הייתי נדרש לבחור שחקן אחד שמייצג את תור הזהב של אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, הרי שעם כל הכבוד לכוכבים תוצרת בית כמו גיגס ובקהאם או לרכש נוצץ כמו קאנטונה, רונאלדו, ון-ניסטלרוי וון-פרסי, או לאגדות בן הקורות כמו פיטר שמייכל ואדווין ון דר סאר, הייתי בוחר בפול סקולס.
כשסר אלכס החליט להתעלל בג'ינג'י, שהצליח להיות גם הכי לא מרשים פיזית מבין שחקני הסגל וגם החזק ביותר ביניהם, הוא היה אומר לו בסוף האימון שיש צוות של סקאי שביקש לראיין שני שחקנים לקראת המשחק הקרוב – ושהוא יהיה אחד מהם.
פול סקולס שלא מצמץ גם כשהיה צריך לתקל שחקנים כפולים ממנו במידותיהם, היה מתחיל לגמגם: הוא היה האנטי-כוכב המושלם: בחור מופנם שפחד ממיקרופונים ומצלמות (כשחקן עבר חל אצלו מהפך בתחום).
כנהוג במשחקי נדמה-לי שכאלה, הרי שאם צריך לבחור לסקולס מחליף, הרי שזה היה דארן פלטשר. למה? כי רק מאמן ענק כמו פרגי ידע איך להפוך בולי עץ שכמוהו לברגים מרכזיים במכונת הכדורגל המושלמת שהצליח לבנות במנצ'סטר: סובארו-פשע שגברה שוב ושוב על הלמבורגיני והפרארי שהחנו מיליארדרים בסטמפורד ברידג' או באיצטדיון איתיחאד (סיטי אוף מנצ'סטר).
הדור האבוד
האצטדיון של "השכנים המרעישים", מנצ'סטר סיטי, הוא נקודה טובה להיפרד בה מהזיכרונות ולדבר קצת על מנצ'סטר יונייטד של היום, או ליתר דיוק – בעידן פוסט-פרגי, וליתר "עוד יותר דיוק", בעידן הגלייזרים, שם משפחה שאין אוהד אדום שלא יגלגל בתיעוב על הלשון.
גם הפעם נגייס לטובתנו את הבחורים מהסטרטפורד-אנד, בשיר שבעזרתו היו לועגים פעם לאוהדי הסיטי (בתרגום חופשי): "העיר שלכם, העיר שלכם – 30 אלף מושבים ריקים, האם אתם בטוחים?"
קשה להסביר זאת למי שלא חווה את סצנת הכדורגל בבירת לנקשייר של אותם ימים, עת כבר יממה לפני משחקים של יונייטד הייתה מורגשת תכונה בעיר. בתי המלון היו מתמלאים בתיירים: מאוסטרליה ועד סן פרנסיסקו, ממלזיה ועד נורבגיה. המסעדות התמלאו, הפאבים במרכז העיר, חנויות הספורט במדרחוב היורד מכיוון "גני פיקדילי" לעבר הנהר.
עיר אפורה, שלא תואר ולא הדר לה, הייתה נצבעת בצבעי קבוצה אחת ששמה אותה על מפת התיירות העולמית, עם כל הכבוד לכמה מועדוני רוק לא רעים ולכמה מסעדות הודיות סבירות.
לעומת זאת, המשחקים של סיטי, גם כאשר החל בה עידן כספי הנפט, משכו את 30 אלף השבורים שליוו אותה אפילו כשירדה אל הליגה השלישית. יתר המושבים באצטדיון איתיחאד עמדו ריקים.
זה היה נכון לפני 14 שנה, אבל ילד שנולד באותם ימים הוא היום תיכוניסט מעצבן מבלי לראות אליפות אחת של מנצ'סטר יונייטד, בעוד סיטי זללה תואר אחר תואר.
המשפט הזה, לו היה נאמר בעשרים השנים 1993-2013, היה עלול להביא את משמיעו לאשפוז בכפייה. למנצ'סטר יונייטד היו, על פני אותן 20 שנים, 13 תארי אליפות, שלוש הופעות בגמר הצ'מפיונס – ועוד גביעים אחרים שכמעט לא נספרו בעידן פרגי.
דברים שלא אמורים
הדגש בפסקה הקודמת הוא דווקא על המילה "היו". המהדרין יוסיפו: "היו ואינם", הספקנים ישאלו: "יהיו עוד?". ובכן, סביר להניח שכן. לליברפול, השכנה השנואה והיריבה היחידה באנגליה שיכולה להתהדר באותו מספר אליפויות, לקח 30 שנה בין האליפות של רוני רוזנטל לזאת עם הקורונה. כלומר, גם יונייטד תחזור, השאלה היא רק מתי.
רובן אמורים הוא, איך לומר זאת בעדינות, חמור גדול. הטענה נגדו אינה בגלל היעדר ההישגים, אפילו לא בגין הסטטיסטיקה הגרועה שמקורה בעיקר בפצצות זמן שהתפוצצו, למזלו הרע, דווקא במשמרת שלו. הבעיה הייתה שהמאמן לא הצליח להתאים את עצמו למערכת, לא הצליח לפצח את הד.נ.א של הפרמיירליג ובעיקר לא היטיב לתמרן בין התוכניות המקצועיות שלו לבין אלה של ההנהלה.
ולמרות שלאמורים היה חלק גדול בדרך החתחתים שהובילה לפיטוריו, צריך לומר מיד: הכדורגל ששוחק בתקופתו הוא רק סימפטום של בעיה גדולה בהרבה מזהות המאמן.
מאז הלך פרגי ניסתה מנצ'סטר יונייטד כמעט כל פתרון אפשרי: ממאמן שימשיך את הדרך כדיוויד מויס, כוכב עבר כריאן גיגס, מאמן ותיק עם קבלות כלואיס ון חאל, ווינר ציני כג'וזה מוריניו, עוד כוכב עבר כאולה גונאר סולשיאר, איש מקצוע אפור כראלף ראנגניק, וגם מאמנים שנראו מבטיחים בקבוצות קטנות יותר ובליגות קטנות יותר כמו אריק טן האח וכמובן, רובן אמורים. לאלה צריך להוסיף ממלאי מקום כמו שחקני עבר בדמותם של מייקל קאריק ורוד ון-נסטלרוי.
עשרה מאמנים משבעה לאומים ומסקנה אחת ברורה: הבעיה במנצ'סטר יונייטד אינה על הספסל אלא רק בקומת ההנהלה. וזה מוזר, תודו – כי אם הגלייזרים ניהלו את מותג הספורט היקר בעולם כמו חנוונים עם עיפרון תחוב מאחורי אוזנם, אזי הציפייה מג'ים רת'קליף וחבורתו הייתה גדולה הרבה יותר. אלא שכגודל הציפיות, כך גם גודל האכזבה.
הן רק לפני חודש הכריז רת'קליף שאמורים ישלים את מלוא חוזהו (שלוש שנים) במועדון. האם האגו של מי שהיה הבריטי העשיר בעולם הוא כה שביר עד שמתקפה של המנג'ר על ההנהלה גרמה לו לשנות את דעתו במהירות שכזאת? זה לא הגיוני בשום מובן.
תומך לחימה
התוצאות שהביא אמורים היו לא מספיק טובות, בלשון המעטה, אבל הן הספיקו כדי להישאר בקשר עין עם המקום הרביעי (שהיה מבטיח לו סופית את העונה השלישית בתפקיד). גם המשחקים האחרונים, עם התוצאות העגומות, היו על רקע מכת פציעות בשילוב חוסרים כתוצאה מאליפות אפריקה. כלומר, עוד אפשר להבין.
אמורים לא פוטר בגלל כדורגל אלא בגלל שאיבד את זה ברגע הלא נכון והוציא את התסכול (שבו יש לו עצמו חלק גדול) על האנשים הלא נכונים. אז האם דארן פלטשר, שרדי מימי פרגי לא רק מבחינת הרזומה שלו אלא בעיקר מבחינת אופיו, דווקא הוא יהיה האיש שיחזיר עטרה ליושנה?
הרשו לי לפקפק. לא חלילה בגלל שאני לא מאחל לו הצלחה, אלא בגלל שנוכח ההנהלה הקיימת של המועדון, אפילו פרגי בצעירותו היה נכשל (או מפוטר הרבה לפני תום תקופת החסד שקיבל בין מינויו לתפקיד במקום רואן אטקינסון ועד לזכיה בגביע מול קריסטל פאלאס, ב- 1990).
ולמרות זאת, נקודת אור אחת שאפשר בכל זאת לקוות לה, גם אם לא תבטיח העפלה ל"טופ 4" (מה שלכאורה עדיין אפשרי, לפי המצב בטבלה). אצל הסקוטי לא יהיו הנחות למי שלא יאכל את הדשא מרוב מאמץ. כוכבים לא יעשו עליו רושם, גם לא כמה שילמו כדי להביא שחקן כזה או אחר. אצלו ישחקו רק ה-11 שהיו הכי טובים באימון המסכם.
כי דארן פלטשר, בין אם כשחקן ובין אם כמאמן, הוא אולי לא "פוטבול ג'ינייס", אבל הוא לוחם חסר פשרות, אחד שיעדיף לגמור את המשחק עם כרטיס אדום מאשר לוותר על תאקל: בדיוק מה שהאוהדים רוצים לראות יותר מכל דבר אחר.
מה דעתך על הכתבה?