בחזרה לעתיד: הקבוצה של מייקל קאריק החזירה אותי לעידן אחר

נתחיל דווקא בלהוריד, בניסיון חסר סיכוי להשאיר ולו רגל אחת על הקרקע: זה בסך הכל המשחק השני של מייקל קאריק על הקווים.

נכון שזה ניצחון שני, נכון שאלה שניים משניים או אם תרצו – שש משש, נכון שאלה שתי הקבוצות הטובות באנגליה, בעיקר ארסנל בעונה שעד אמש הייתה קרובה לשלמות, אבל אלה רק שני משחקים.

עכשיו, אחרי שרשמנו הערת-אזהרה כבר בפתיח, נגיד ש… וואו, אבל אילו שני משחקים! נזכיר: הראשון היה נגד סיטי, הקבוצה שבשערי מתקן האימונים שלה כתוב: "נמות ולא ניכנע לחוקי הפייננשל פייר-פליי".

זאת עם פפ על הקווים וזאת שאפילו עם המחליף השלישי בכל עמדה יכולה להתברג לצמרת הפרמיירליג, ובעיקר: זאת שהפכה למכונת תארים בדיוק ברגע שבו מנצ'סטר יונייטד הפסיקה להיות כזאת.

כן, בדיוק נגד זאת הפגינה מנצ'סטר יונייטד את המשחק הכי טוב שלה במשך שנים. בדיוק נגד זאת התוצאה, 2-0 שיקרה, כי עזבו את שלושת השערים שנפסלו (בצדק כמובן), יונייטד הייתה קרובה יותר לשלישי ולרביעי מאשר סיטי לראשון.

מאז, במשך שמונת הימים שחלפו עד לביקור באמירויות אמש, היו עסוקים אוהדי יונייטד בעיקר בלהוריד לעצמם. מזכירים שוב ושוב שד.נ.א של מועדון שהתקלקל במשך 13 שנים, לא מתקנים במשחק אחד. מציינים חזור וציין את מה שברור לכל מי שראה משחק כדורגל או שניים בימי חייו – שליונייטד יש שמיכה קצרה מדי וקרועה פה ושם, כך שאפילו למתוח אותה יותר מדי אי אפשר.

ואם לא די בכל זה, חשבנו, די להביט ביריבה: ארסנל שכבר במשך שלוש שנים משחקת (בשנתיים הקודמות, רק לפרקים) את הכדורגל היפה ביותר באנגליה, זאת שנדמה היה שהשיגה איזון מושלם בין חלקיה, בין צעירים מוכשרים לפחות צעירים, זאת שבה מאמן מצוין סוף סוף הבשיל להיות ווינר, קבוצה שכבר לא תמעד בישורת האחרונה, כמו לפני שתי עונות.

הפסד אינו אופציה

בשיפודייה באור יהודה, שם יצא לי לאכול בצהרי המשחק, הבחין הבחור שמתפעל את הסלטים בטרנינג שלי: "שמתי 50 שקל עליכם" הוא אמר לי – כאילו שאני לוק שואו – "עם המאמן הזה אתם תנצחו כל קבוצה".

"אל תנחס" נזפתי בו, והוספתי משהו על כך שאפילו אם נפסיד לארסנל בחוץ, בעונת שיא שלה, זה לא יהיה כל כך נורא, אחרי תצוגות מסמרות שיער מול קבוצות תחתית.

רק שאני כנראה דיברתי עדיין על הקבוצה של אמורים, בעוד הוא ראה את רוחות העבר מהקבוצות של פרגי קמות כדי לא לעלות על הדשא כשהפסד הוא בכלל אופציה.

יהיה זה לא הוגן כלפי מייקל קאריק אם ניתן את הקרדיט רק לרוח, כאילו כל תרומתו מסתכמת בהחדרת מוטיבציה. יונייטד שלו הצליחה להלום באריות הפרמיירליג דווקא מפני שהיא מודעת למגרעותיה המקצועיות ולא שבויה באיזו פנטזיה שפג-תוקפה, כמו הקבוצה של אמורים.

כלומר, גם אמורים היה משחק את חצי השעה הראשונה, שבה שלטה ארסנל שליטה מוחלטת בנעשה על הדשא, בדיוק אותו הדבר. העניין הוא שברגע שהאוטובוס שהחנה ברחבה היה מתפנצ'ר (כמו בגול העצמי של מרטינז), הקבוצה שלו הייתה מתפרקת לחתיכות.

אצל קאריק המושג "להתפרק" כלל לא קיים בלקסיקון, בדיוק כמו אצל מורו ורבו, שכזכור הכתיר אפילו תבוסה של 5-0 לניוקאסל בשעתו, כ- "עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד".

אז החבר'ה שלו לא רצו למעלה כדי להציל את המשחק, רק כדי לחטוף את השני (והשלישי והרביעי) כמו אצל אמורים. במקום להתאבד הם המשיכו לשחק את הכדורגל המבוקר, שגרם לכך שארסנל אחרי חצי שעה של שליטה מוחלטת הצליחה לכבוש רק מכדור מקרי – וחיכו לטעות שלא אירחה לבוא והחזירה אותם למשחק.

בחכמה שבדיעבד, אפשר לציין שארסנל הפסידה את המשחק בדקה הזאת ממש. משהו בביטחון העצמי שלה ניזוק ללא הכר.

דורגו וקוניה למשל

גם השער השני הוא תולדה של שינוי מחשבתי. ההבדל בין דורגו, שהייתה לו אשמה נכבדה בשער הראשון, שמתרסק על ההגנה ומאבד כל כדור, לבין דורגו שמניף את הרגל וגורם לסדק המשקוף כל הדרך אל הרשת, הוא בדיוק מייקל קאריק.

שימו לב גם לכישלונות: ב- 2-2 נמצאת חצי קבוצה על קו השער, עד כדי כך שמי שמרחיק את הכדור (למרבה הצער אחרי שכבר חצה את הקו) הוא החלוץ ששקו (שממשיך להוכיח גם תחת קאריק שטעות של 20 סנטימטר במיקום היא אצלו לא רק עניין להתקפה).

בקבוצה של אמורים, ששקו היה משקיף על המהלך ממרחק של חצי מגרש, רצוי עם יד מקועקעת על המותן. אצל קאריק הוא ירד עד לקו השער כדי לעשות הגנה, אפילו שהרחיק את הכדור מאוחר מדי.

הזכרנו את דרוגו (פיזי להדהים, ורק בן 21, משמע את הליקויים שיש לו במשחק אפשר לתקן ולהפוך אותו למפלצת) שעבר שינוי מנטאלי, אבל מה תגידו על קוניה, כובש שער הניצחון? תנו לו את הכדור באותה נקודה על הדשא בקבוצה של אמורים – והוא מדרבל את עצמו למוות, נשאר שרוע על הרצפה ומתלונן בישיבה לשופט שעשו עליו עבירה (שלא הייתה).

אצל קאריק פתאום יש לו מספיק ביטחון עצמי כדי לשלוח כדור מ-25 מטר לפינת השער. תגידו שזה מקרה ואזכיר לכם שאותו מקרה אירע גם בדרבי, בשבוע שעבר.

רוצים עוד דוגמה? הביטו על קסאמירו. משחקן שנראה עייף כבר כשהוא עולה על הדשא, הוא הפך לשחקן שמפגין מחויבות כאילו עלה מהנוער.

קאריק בתבונה סימן לו את קו המטרה וגרם לו להודיע שבסוף העונה הוא יחתום את הפרק של מנצ'סטר יונייטד בחייו (ולמעשה את הפרק בליגות הגדולות של אירופה, בטח בעידן שבו לליגות אינטנסיביות פחות, מארה"ב ועד לערב הסעודית, יש הרבה כסף להציע).

עכשיו לקסאמירו יש רק מטרה אחת: להיפרד מאירופה עם סטייל. אז את רשימת התארים שצבר בריאל מדריד הוא כבר לא יוכל לשחזר באדום של מנצ'סטר, אבל אם יביא את הקבוצה למקום הרביעי בתום העונה, זה יהיה כמו לפרוש עם תואר, עם סטנדינג אוביישן מרגש במשחק האחרון שלו באולד טראפורד.

ליגת הוותיקים

קסאמירו, הכמעט-לשעבר, הוא ליד טוב לפנות דרכו לוותיקים באמת. נדמה שחוץ מרוי קין החמצמץ-משהו, מתחרים ביניהם כוכבי העבר של מנצ'סטר יונייטד בפירגון למייקל קאריק.

פתאום פטריס אברה משתולל בפייסבוק, פתאום וויין רוני עולז באינסטגרם, פתאום ריו פרדיננד חוגג כמו אחרון האוהדים. לא ראינו תגובות שכאלה מאף אחד מהם גם בהבלחות הבודדות שהיו לקבוצתם לשעבר לאורך השנים מאז שפרשו.

למה הם מפרגנים בלהט שכזה דווקא עכשיו? הסבר אחד, נכון לכשעצמו הוא שהם מפרגנים למייקל קאריק, ששיחק לצידם בימים הגדולים ההם. אבל יש עוד הסבר, נכון אף הוא ומעודד אף יותר: הם רואים בקבוצה שעל הדשא כזו שראוי להתייצב לצידה, להיות מזוהה איתה, קבוצה שדומה פתאום לזאת שהיו חלק ממנה.

וזה, כך נדמה השינוי הגדול ביותר בין יונייטד של אמורים ליונייטד של קאריק: פתאום בא לך להיות חלק ממנה. זה נכון לגבי סר אלכס, לעד נעריץ את האדמה שעליה תדרוך כף רגלו, שמוחא כפיים ביציע, זה נכון לגבי כוכבי העבר, זה נכון לגבי השחקנים שעל הדשא (על דרוגו וקוניה דיברנו, אבל מה נגיד על השאר – מהארי מגוואייר, שהיה כבר לבדיחה ועד לברונו פרננדז – שהפנה, בעידן אמורים, את כל הקסם שיש לו ברגליים לתנועות ידיים כלפי השופטים והחברים לקבוצה?) וכמובן: זה נכון לגבי הקהל.

ואתם רוקדים

אגב קהל: בקבוצת הווטסאפ של חבריי האוהדים, כתב מישהו (שהיגר בינתיים מתל אביב ללוס אנג'לס, אבל לא מחמיץ צפייה במשחק): "זה היה ניצחון של הניינטיז!" רק שלאחד החברים בקבוצה, גבר לא צעיר שאי אפשר לחשוד בו, על פי גזרתו, שהוא עוסק תדיר במחול, לקח כחצי שעה לענות לו:

לבוש בחולצה מ- 1994 (היצרן "יומברו", הספונסר "שארפ", הצווארון מורם סטייל קאנטונה), הוא רקד כאילו השנה היא 1994 ושר: MICHAEL CARICK IS A RED, שיר שמילותיו הן ב(תרגום חפשי): "הוא יכול למסור, הוא יכול לתקל, הוא יכול לנגוח – מייקל קאריק הוא אדום. ג'רארד, למפארד, פברגאס, אתם לא מסוגלים אפילו לנגב לו את הישבן".

ובכן, מסתבר שגם פפ גווארדיולה ומייקל ארטטה לא מסוגלים… ולמרות הכל, נצבוט את עצמנו, נחשוק שפתיים – שאצרו כבר אלף קללות במשך יותר מדי שנים – ונזכיר: אלה רק שני משחקים…