זה לא דבר חדש עבור לארסנל. ככה זה אצלה כבר שני עשורים- כשהגלים מתחזקים, התותחנים נחלשים. הלחץ שמופעל על השחקנים של מיקל ארטטה בא לידי ביטוי בעיקר בטעויות. מסירות רשלניות, מיקום הרסני, כדרורים הססניים, בעיטות חלשות – כל אלו תסמינים של לחץ שנראים כשחקנים שמתקשים להתמודד מנטלית עם הציפיות.
הציפיות בארסנל, לאור ההיסטוריה הלא מחמיאה של המועדון, הן כמו משקולות על הכתפיים של השחקנים. כל הצלחה מוקדמת בליגה מוסיפה לציפיות וכל עונה שמסתיימת ללא תואר האליפות מוסיפה ללחץ. פיזיולוגית, הלחץ גורם להזרמה של הורמונים מעוררי חרדות למוח, מקשה את השרירים, פוגע בביצועים ומוביל לתצוגות נפל.
"יש שאלות בקשר לחוסן המנטלי של הקבוצה" אמר פטריק ויירה, קפטן ארסנל לשעבר לאחר ההפסד 3:2 למנ'צסטר יונייטד. "זו לא רק העובדה שהם הפסידו את המשחק, זו הדרך בה הם הפסידו את המשחק. לא היתה יצירתיות. ההרגשה היתה שהם שיחקו מתוך מחשבה שאסור להם לקחת סיכון – יותר מדי מסירות אחורה, לא קדימה. אני רוצה שארסנל תהיה יותר אמיצה, תיקח יותר סיכון".
ויירה לא היה היחיד שמתח ביקורת על הקבוצה. הדברים שאמרו על שחקני ארסנל היו חריפים (ואולי מוצדקים). נשאלו שאלות קשות לגבי המנהיגות של מרטין אודוגור ודקלן רייס, העלו נתונים על אי הבקעת השערים של השחקנים הקדמיים, הסבירו את ההפסד בהתמקדות במצבים נייחים וקטלו בערך כל דבר טוב שארסנל עשתה העונה – יציבות בהגנה, עוצמות בקישור, שערים ממצבים נייחים. הכל הפך למחבט איתו היכו את שחקני ארסנל ואת ארטטה על הראש.
זה כמובן לא רק עניין של ארסנל. גם קבוצות שלוקחות הרבה סיכונים ולא כובשות אף שער ממצב נייח מפסידות משחקים. כל אלופה מפסידה בין שלושה לחמישה משחקים בעונה (ארסנל הפסידה העונה שלושה ב-23 משחקים) ומעט מאוד אלופות זוכות באליפות עם פער דו ספרתי בפרמיירליג, שהן פותחות בינואר. זו לא הליגה הגרמנית או הצרפתית – הפרמיירליג זו ליגה בה כל קבוצה יכולה להפסיד לכל קבוצה. ליברפול, בעונת האליפות הפסידה 3:0 לווטפורד, למשל. גם מנצ'סטר סיטי רשמה רצפים גרועים בעונות בהן זכתה באליפות.
אבל במקרה של ארסנל, כל החלקה מנטלית מרגישה כמו רעידת אדמה בגלל העונות הקודמות.
העניין הוא שהשאלה אחרי הפסד כואב כזה היא תמיד – אבל תמיד – איך מתאוששים מאגרוף ללסת.
וזה נכון לכל קבוצה, בכל ליגה, בכל ענף. ויירה דיבר על לקיחת סיכונים והתגברות על החשש אבל פיל ג'קסון, שהיה מאמן טיפה יותר מוצלח ממנו, מדבר על עבודה על חוסן מנטלי. שזו העבודה שבסופו של דבר מבדילה בין קבוצות שיש להן את זה לקבוצות שאין להן את זה.
"כמו שאנחנו מרימים משקולות כדי לבנות את השריר, אנחנו צריכים לבנות את החוסן המנטלי שלנו", אמר פיל ג'קסון בראיון לפני כמה שנים. "זה חשוב לבנות את הכוח המנטלי שלנו כדי שכשמשהו רע קורה – החלטה רעה או משחק רע – אז אתה יכול לשבת רגע ולהרגיע את עצמך, לעשות ריסט למוח ולהתחיל מחדש. בסיוע מיינדפולנס אתה יכול לאסוף את עצמך ולשלוט בעצמך".
ג'קסון, שזכה ב-11 אליפויות NBA, ציין שכבר בניינטיז הוא היה עורך אימוני מיינדפולנס לשחקני הבולס – שנים רבות לפני שהמילה הזו הפכה לטרנדית בפודקאסטים על ניהול. "הצגנו את השיטה באימוני קדם עונה וזו היתה התחלת תהליך שבסופו השחקנים היו יכולים לשלוט בעצמם. שליטה ברגשות עוזרת להתמקד במה שחשוב באמת".
בשביל להגיע ליכולת שליטה ג'קסון לימד את שחקניו טכניקות נשימה, מדיטציה והתמקדות. "כשאתה שולט ברגשות, הלחץ שמופעל עליך פחות משפיע ואתה מקבל החלטות טובות יותר ומבצע פחות טעויות" כתב. באותה נשימה הוא גם דיבר על הצורך של שחקני אלופה "להתחייב אחד לשני". "קבוצות טובות הופכות לגדולות כאשר חברי הקבוצה סומכים אחד על השני מספיק כדי לוותר על 'האני' ולהיות 'אנחנו'" כתב הזן מאסטר. ובפועל זה אומר לדבר עם המנהיגים של הקבוצה שיקחו אחריות, יסמכו על חבריהם לקבוצה, יהיו בעלי שפת גוף טובה ולא מאשימה גם כשקורות טעויות.
המנהיגים, ולא המאמנים, יחברו את כולם לעשות את הדברים שחייבים לעשות כדי לנצח ואפשרי לשלוט עליהם: לרוץ יותר, להתאמץ יותר, לרצות יותר. לפי ג'קסון כשמנהיגים לוקחים אחריות, סופגים את הלחץ ופועלים בקור רוח ורוגע, זה משפיע לטובה על הקבוצה. זה מרגיע את כולם וזה מחזק את כולם.
לעיתים ג'קסון עזב את שחקניו כדי שיתגבשו לבד בלי ההדרכה שלו. כי לפעמים זה מה שקבוצה צריכה. לעבוד בעצמה על עצמה. צריך לומר, שגם ארסנל שזכתה באליפויות בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, היתה בעלת חדר הלבשה עשיר במנהיגים כגון ויירה וטוני אדמס, שידעו לקחת על עצמם את ההתאוששות המנטלית מהפסדים.
ואולי הדבר הכי חשוב שג'קסון לימד את שחקניו זה להיות מה שהוא תיאר כ"משתתפים פעילים בהפסדים שלהם". לפיו: "למרות שרוב האנשים מבינים שהפסד יכול להיות זרז לצמיחה, רוב האנשים עדיין מאמינים שהפסד הוא בדיוק ההפך מניצחון ולכן צריך להימנע ממנו בכל מחיר".
ג'קסון לא רצה ששחקנים יהיו כמו הרוב ויחשבו שההפסד הוא משהו שצריך להימנע ממנו. הבולס והלייקרס של ג'קסון אמנם לא הפסידו הרבה אבל אחרי כל הפסד שחקניו למדו משהו על שליטה ברגשות שלהם, על התמודדות עם הלחץ, על הביחד ועל המחויבות שלהם אחד לשני. "זה, בסופו של דבר, מה שמבדיל בין אלופה לקבוצה טובה אבל לא גדולה. התגובה להפסד" כתב ג'קסון.
וזו גם בדיוק התגובה להפסד למנצ'סטר יונייטד, שתכריע את העונה של ארסנל ואת עתידו של ארטטה בקבוצה. בליגת האלופות היא אומנם הצליחה לסיים את שלב הבתים במאזן מושלם, אבל 2:3 על קייראט זו לא בדיוק תגובה אידיאלית להפסד, והאתגר האמיתי שלה יגיע מול לידס הערב (שבת, 17:00, ספורט2).
מה דעתך על הכתבה?