נשרפים באש של עצמם: מאחורי הקריסה של ארטטה וארסנל

טום הידלסטון סיפק בסוף השבוע האחרון תשובה מושלמת לשאלה כיצד כדורגלנים אמורים להרגיש בעלייה למשחק עונה: "בתיאטרון אנחנו מדברים על לחץ כל הזמן, וגם בסטים של צילומים", אמר שחקן הקולנוע והתיאטרון באולפן של סקיי ספורטס, והוסיף נגיעה של מדע פופולרי: "החומר הכימי שהגוף מפריש במצבי לחץ זהה לזה שמופרש בזמן התרגשות. לכן אני בוחר לומר שאני נרגש. עבור שתי הקבוצות הללו, זהו רגע שהן יביטו עליו לאחור בשלושת העשורים הבאים כרגע שבו הן הרגישו הכי 'חיות' שיש".

הידלסטון יודע לדבר; זה התפקיד שלו וזו המומחיות שלו, אך הוא נראה אותנטי לחלוטין כשתיאר את התחושות הללו: "לחץ הוא פריבילגיה. אם אתם חשים בלחץ או בכובד הציפיות, דעו שאתם נושמים אוויר פסגות שמעטים זוכים להגיע אליו. עבור סגל השחקנים של ארסנל, אני מקווה שהם יפנימו את הזכות העצומה הזו – להיות מובילי הליגה, להיות הקבוצה האנגלית היחידה שנותרה בליגת האלופות, ולדעת שמנצ'סטר סיטי של פפ גווארדיולה היא זו שרודפת אחריכם".

אלא שנדמה כי את התחושה הזו בדיוק מיקל ארטטה לא מצליח להעביר לשחקניו. ברגעי ההכרעה של העונה, הלחץ עבורם אינו פריבילגיה אלא מעמסה, משקולות הנקשרות לרגליים. כשקבוצה מפסידה ארבעה משחקים רצופים במסגרות המקומיות לראשונה מאז 2018 – תקופה שבה המועדון היה מפורק וחדר ההלבשה חסר אחריות – סימן שמשהו ברמה הפסיכולוגית אינו כשורה. האחריות לכך מוטלת כולה על כתפיו של ארטטה. נראה כי הוא עצמו אינו רואה בלחץ זכות, ובכל חודש אפריל הוא מקרין חוסר שקט המלווה בשפת גוף של מכרסם במצוקה.

ארטטה הוא איש רציני המבין את המשחק הפסיכולוגי, אך הוא פשוט לא מצטיין בו. העובדות מדברות בעד עצמן: שנה אחר שנה שחקניו קורסים תחת הנטל. גם העונה, למרות יתרון מבטיח בטבלה, סגל מעובה וכדורגל עוצמתי שהוצג בראשיתה, הקבוצה נחלשת בדיוק כשהדופק עולה.

לקראת השבועות הגורליים, גיבש ארטטה גישה מנטלית שנשענה על מוטיב ה"אש". לקראת גומלין רבע הגמר, הודלקה אש ממשית במתחם האימונים בלונדון קולני – בערה שנועדה לשקף את תשוקתו להביא הצלחה למועדון. "בלי פחד, אש טהורה", הצהיר במסיבת עיתונאים. "זה מה שאני רוצה לראות מהשחקנים, מהצוות ומעצמי. אנחנו באפריל, יש לפנינו הזדמנות מדהימה ובואו ניתן את הכל כדי לממש אותה".

ארטטה ידוע בחיבתו לאביזרי המחשה. הוא מדליק מדורות במגרש האימונים, מקרין סרטוני טיקטוק של אוהדים על מסכי ענק, אוחז בנורות דולקות כדי להמחיש "אנרגיה וחשמל", ואפילו שכר כייסים מקצועיים לארוחת ערב קבוצתית כדי ללמד את השחקנים ערנות מהי. הוא הזמין טייסים מחיל האוויר המלכותי כדי לשפר את התקשורת והראה לשחקניו תמונות של להקות זאבים כדי שישננו כיצד "צדים בלהקה". הכל חלק ממערך העברת מסרים מחושב, ואולי מחושב מדי.

בסך הכל, השחקנים מגיבים בחיוב לשיטותיו. ארטטה לא עובד עם סטודנטים לספרות באוקספורד, והשימוש בדימויים ויזואליים עבור סגל צעיר ורב-לשוני הוא הגיוני. תמיד יש לו תוכנית, ותמיד הוא מנסה לפתור בעיות דרך המאמץ המתוכנן. גם כשחקן, תהליך השיקום שלו מפציעות היה אינטנסיבי במיוחד, כשעבד עם פיזיותרפיסטים כשמונה שעות ביום, הרבה מעבר למקובל.

גם כמאמן, ארטטה לא דורש מאחרים סטנדרטים שהוא לא מיישם על עצמו. הוא שולט בכל פרט: המלון, האוטובוס, סידורי האבטחה ולוחות הזמנים להכנת הגוף. המטרה היא לייצר שגרה שתפחית חרדה ותאפשר לשחקנים להיכנס ל"זון" המקצועי שלהם.

אולם ברגעי השיא, כשאין עוד מקום לתוכניות ונדרשת דמות אותנטית שיודעת להרגיע ולחבר, נראה שלאראטה פשוט אין את זה. אותן תכונות שהופכות אותו למאמן מצוין המסוגל לבנות מועדון מהריסותיו – החשיבה המעמיקה, הרצינות והצורך בשליטה מוחלטת – הן בדיוק התכונות ששחקניו אינם זקוקים להן על הקווים כשהם מנסים ליהנות מהמשחק שלהם.

דבר לא גמור והעונה עוד עשויה להסתיים באליפות, אך אוהדי ארסנל שצופים בדמותו הלחוצה של מאמנם יודעים בלבם: ייתכן שהם לא יזכו להניף גביע כל עוד הוא עומד על הקווים.