יריבות שמתחילה אי שם במאה ה-19, בימים שבהם שני המועדונים כונו "מילוול רוברס" ו"תאמז איירונוורקרס", כששלושה מיילים בלבד הפרידו בין שני מחנות האוהדים שייצגו את מעמד הפועלים האולטימטיבי ושתי חברות של עובדי הנמל המקומי בדרום-מזרח העיר, שהתחרו על מכרזי עבודה על גדות נהר התמזה.
היריבות המיתולוגית בין ווסטהאם יונייטד למילוול היא לא עוד יריבות לונדונית, אלא עוינות ותיעוב שמחלחלים ליציעים כבר דורות רבים. הסרט "Green Street Hooligans" העניק ב-2005 הצצה קולנועית מרתקת למה שהיריבות הזאת ייצגה במשך שנים רבות, אך באותה נשימה גם לאלמנט שהולך ומצטמק בכדורגל האנגלי – החוליגניזם והאלימות, שבקושי קיימים כיום בסביבת מולדת הכדורגל המודרנית.
במהלך העונה הסדירה, משטרת לונדון ניצבת בנוכחות מאסיבית כמעט בכל סוף שבוע לנוכח קיומם של משחקי דרבי בליגות השונות. אולם גם המפגשים האינטנסיביים ביותר, כמו המפגש השנתי הכפול בין טוטנהאם לארסנל, שמאופיין בהצבתם של מאות שוטרים בכל פינה ברחבי צפון העיר, לא משתווים או מתקרבים לממדי האלימות, השנאה והמתח כשווסטהאם יונייטד ומילוול נפגשות לעימות חזיתי.
לשמחתם, ולהקלתם, של קציני משטרת המטרופוליטן המקומית, הפער המקצועי העצום בין שתי הקבוצות והעובדה ששיחקו בליגות שונות הובילו לכך שהמפגשים ביניהן הפכו לנדירים למדי. בזמן שמילוול מעולם לא שיחקה בפרמיירליג מאז שהליגה נוסדה ב-1992, ווסטהאם יונייטד בילתה את הרוב המוחלט של שנותיה בליגה העליונה, כשעל הדרך גם רשמה נקודות ציון מרשימות והשתתפה במפעלים אירופיים שונים, עם רגע שיא בדמות הזכייה בקונפרנס ליג לפני שלוש שנים.
ההצלחה היבשתית של הפטישים, לצד המרמור הכמעט נצחי של מילוול, הדגישו את הפערים בין שני המועדונים, שרק הלכו והתעצמו, עד לעונת 2025/26, שבה היה נדמה שהגלגל התהפך. מילוול הציגה עונה נהדרת בצ'מפיונשיפ וקיוותה לשריין העפלה היסטורית לפרמיירליג, אולם הדחה מפתיעה, לפחות אז, על ידי האל סיטי בחצי גמר הפלייאוף קטעה את החלומות למפגשים יוקרתיים נגד העלית שבעלית.
ווסטהאם, מצידה, חוותה ירידת ליגה ראשונה מאז עונת השפל תחת הדרכתו של אברם גרנט, ומצאה את עצמה מסתגלת למציאות מקצועית חדשה בליגת המשנה ולהחלפת יעדים ממפגשים עם יריבות נוצצות כמו ארסנל, מנצ'סטר סיטי, ליברפול וצ'לסי, לאתגרים מקצועיים חדשים בדמותן של לינקולן סיטי ופרסטון.
יריבויות ומשחקי דרבי הם אחת החוויות החשובות והמרגשות ביותר בכדורגל האנגלי, אולם כשרף האלימות עולה על גדותיו ומוביל למוות ממשי, התחושה היא שקו אדום בוהק ומסוכן נחצה. ב-1976 אוהד מילוול בשם איאן פראט נהרג בתחנת הרכבת "ניו קרוס גייט" בדרום-מזרח העיר לאחר שנדחף מן הקרון על ידי אוהדי ווסטהאם בעיצומו של עימות פיזי ביניהם. מותו לווה בשירה צינית ודוחה מצד חלק מאוהדי ווסטהאם, עם לחן שנוצר לאחר האירוע וכלל את המילים: "West Ham boys, we've got brains, we throw Millwall under trains".
עשור לאחר מכן, אוהדי מילוול "נקמו" את מותו של חברם ודקרו למוות את טרי ברנס, אוהד ווסטהאם בן ה-19. לאורך השנים המפגשים בין שני הצדדים אופיינו באבטחה כבדה, שכשלה פעמים רבות בניסיונות למנוע פריצות אוהדים לכר הדשא לפני ובמהלך המשחקים בין שתי הקבוצות.
וכשברקע אלימות פיזית ומילולית פוטנציאלית באופן אינטנסיבי, קריאות גזעניות ומיטב יחידות המשטרה המקומיות שינסו לוודא שאיכשהו המשחק יעבור בשלום, את הדרבי היום (ספורט4, 14:30) יחווה גם שחקנה הישראלי של ווסטהאם יונייטד, מנור סולומון, שנולד וגדל בכפר סבא, במרחק של כ-5,000 קילומטרים מביתה האימתני של מילוול.
את הסיפורים, החוויות ובעיקר את המשמעות של משחק הדרבי הזה, סולומון, ששב לבירת אנגליה בקיץ האחרון, שמע בימים האחרונים ללא הרף מאוהדי "הפטישים", שהגיעו בהמוניהם לדלתות הכניסה של מתחם האימונים של הקבוצה לקראת האימונים המסכמים. מנור אמנם חווה משחקי דרבי מקומיים שונים בקדנציה הראשונה שלו בבירת אנגליה, אולם עם כל הכבוד לפולהאם וליריבות שפגש, אין שום דבר שמשתווה או יכין אותו לדציבלים ולעוינות שהוא וחבריו יחושו על כר הדשא באצטדיון "הדן" של מילוול.
תזמון המשחק מגיע בעיתוי אידיאלי עבור סולומון והפטישים, לאחר תצוגת תכלית ושישייה לרשתה של רקסהאם האומללה במחזור הליגה האחרון. מנור רקד על כר הדשא, כבש, בישל וזכה בתואר הרשמי "איש המשחק" בערב קסום עבור ווסטהאם יונייטד, שרשמה ניצחון רביעי ברציפות בליגה ולאחר פתיחת עונה מתסכלת הצליחה להאיץ הילוך ולהפגין לאחרונה עקביות מרשימה בצ'מפיונשיפ.
ההפסד לפולהאם בגביע הליגה לפני ארבעה ימים, במשחק שבו מנור עלה כמחליף, אמנם היה מתסכל, אולם מוגדר במועדון כ"מכה קלה בכנף" שלא באמת מטרידה או מסיטה את תשומת הלב ממטרת העל של המועדון העונה – להעפיל שוב לפרמיירליג.
באופן סמלי, המשחק היום בחוץ נגד מילוול, לראשונה זה 14 שנים, הוא דרבי מספר 100 שבו השתיים נפגשות לעימות חזיתי בכל המסגרות. סטטיסטית, ובאופן מעט מפתיע, דווקא המארחת היא שניצחה ביותר מפגשים – 38 לעומת 34 ניצחונות לפטישים.
מקצועית, על הנייר לפחות, הפערים בין השתיים גדולים, כשמילוול כבר רשמה שלושה הפסדים העונה. אבל במפגש אמוציונלי שבו עימותי העבר הוכיחו שלעתים הכדורגל משחק תפקיד משני בלבד, מנור סולומון, ג'ארד בואן ויתר מנהיגיה של ווסטהאם יונייטד יצטרכו לגלות חוסן מנטלי עוצמתי במיוחד כדי לנטרל את רעשי הרקע המאתגרים ולשוב הביתה בבטחה עם מלוא שלוש הנקודות.
מה דעתך על הכתבה?