הפעם האחרונה שבה הייתה מנצ'סטר יונייטד בסכנת ירידה ממשית היית לפני כמעט 53 שנים: בשנת 1974 נשרה הקבוצה אל הליגה השנייה.
כרגיל אצל אימפריות (רק 6 שנים לפני כן, ב-1968, היא הייתה לקבוצה האנגלית הראשונה שזוכה בגביע אירופה לאלופות), הקריסה הייתה דרמטית מאין כמוה.
מי שהוריד אותה ליגה, הלכה למעשה, היה כוכבה הגדול, דניס לאו, שעבר בשלהי הקריירה שלו ליריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי, וכבש (בעקב!) שער ניצחון בדרבי – השער שהוריד את השדים האדומים לליגת המשנה.
דמיינו לרגע את הסצנה: ערן זהבי חוזר לעונת פרישה בהפועל תל אביב, כובש בעקב שער ניצחון בדרבי שנערך בסוף העונה ושולח את מכבי תל אביב, לראשונה בתולדותיה, אל הליגה השנייה. בדיוני, נכון?
ובכן, זה בדיוק מה שקרה למנצ'סטר יונייטד, אי שם במחצית הראשונה של שנות השבעים – וקשישי "טראפורד קשישא" יזכרו ברעד בעונה ההיא, רגע לפני שייצאו מהבית אל הפאב, בעוד כמה שעות, לקראת משחק הבית נגד אסטון וילה.
למה אני דרמטי? כי מנצ'סטר יונייטד תגיע למשחק הערב מנקודה מאוד לא מוכרת לה, בלשון המעטה: מתחת לקו האדום, תסריט שעליו לא היה חותם איש בתחילת העונה הנוכחית.
ערב פתיחת עונת הפרמיירליג כתבתי כאן שלאוהדי מנצ'סטר יונייטד, שחולמים על קאמבק לימי פרגי המופלאים, מחכה מפח נפש: "מנצ'סטר יונייטד תאכזב את כל מי שהיו טיפשים מספיק בכדי לפתח ציפיות" נכתב כאן ב-21 באוגוסט, ובהמשך כתבתי: "מנצ'סטר יונייטד תהיה אכזבת העונה".
נאמנים פצעי אוהד
למרות שאני מרים פה לעצמי, אהיה מספיק הוגן כדי להודות שאפילו אני, שאפשר לומר עלי בפרפרזה על המקור התנ"כי: "נאמנים פצעי אוהד" ("נאמנים פצעי אוהב", משלי פרק כ"ז, פסוק ו'), סברתי שעונה מאכזבת עבור הקבוצה שלי תתבטא בדחיקה מהירה מחוץ לקרבות ההעפלה לעונה נוספת בצ'מפיונס ליג, כלומר – מתחת למקום חמישי.
בוודאי שלא התכוונתי לקרבות ירידה מתחת לקו האדום – ועוד לא כקוריוז של שלהי אוגוסט, לאחר שני מחזורי פתיחה מאכזבים (למשל), אלא אחרי תשעה מחזורים, כרבע עונה, עמוק אל תוך חודש נובמבר, במשחק שכל תוצאה מלבד ניצחון בו תותיר את יונייטד במקום שממנו יורדים אל הליגה השנייה כמעט עד לחג המולד…
הנה הסבר קצר לפסקה האחרונה: המשחק היום נגד אסטון וילה יהיה האחרון לפני פגרת הנבחרות. החזרה מהפגרה תתקיים עבור מנצ'סטר יונייטד ב-22.11 ב… אנפילד, עת תתארח אצל ליברפול.
לשכנה מלנקשייר והיריבה המושבעת יש צרות משל עצמה, גם היא מאכזבת את אוהדיה, אבל אין דבר שיכול להרים לה את המורל כמו לבעוט קצת בגופה של מי שהייתה פעם מנצ'סטר יונייטד.
מכאן נובע שבכל מקרה שבו לא תשיג הקבוצה של מייקל קאריק ניצחון היום מול וילה, היא תוכל להעפיל, אם בכלל, אל מעל לקו האדום רק במחזור ה-12, במשחק הבית נגד בורנמות', שיתקיים ב-28.11 (וגם אז היא לא תלויה בעצמה).
כתבתי "הקבוצה של מייקל קאריק" ואולי קצת הגזמתי, כי בכל מקרה שבו לא יושג ניצחון הערב, הוא כבר לא יהיה מי שיתייצב על הקווים באנפילד אחרי הפגרה. רוצה לומר: תיקו ומטה – וזה יהיה המשחק האחרון של קאריק.
גבריאל כמשל
קאריק יפוטר לא כי הוא אשם, אלא כי פשוט אי אפשר להצליח במבנה הנוכחי של המועדון שנחשב (או.קיי, ביחד עם ליברפול) לגדול ביותר באנגליה. איך הפכה יונייטד מקבוצה שרצה לאליפות כשבסגל שלה שחקנים כמו ג'וני אוואנס (2013), כלומר – מוציאה שמפניה מהסלע, לקבוצה ששומר נפשו ירחק ממנה?
על השאלה האחרונה אפשר לענות בתשובה מפורטת שתימשך שנתיים ותמנה את כל כשלי המועדון – ואפשר לנסות לסכם בקצרה, בעזרת ג'יי. ג'יי גבריאל.
"ג'יי מי?" אתם שואלים – ואני אענה שמדובר, ככל הנראה בכישרון הגדול ביותר שצמח בכדורגל האנגלי בשנים האחרונות. הטאלנט צמח במחלקות הנוער של המועדון, כיכב כבר בגיל 15 בקבוצות "עד גיל 21" ונחשב להבטחת ענק. ובכן, אביו שהוא גם סוכנו הודיע לפני כמה ימים כי השחקן הגיע לסיכום על עתידו ב… ריאל מדריד.
רוצה לומר, עברו השנים שבהם ידע כל טאלנט צעיר שהדבר הכי טוב לקריירה שלו (אפילו אם ירצה להמשיך לבלאנקוס, כמו דיוויד בקהאם או כריסטיאנו רונאלדו) הוא לעבור כמה שנים מאתגרות בחממה של סר אלכס פרגוסון, מה שרק יכין ויחשל אותו לאתגר הגדול של חייו.
כאמור, לא נתיימר לענות פה על השאלה איך הפכה מנצ'סטר יונייטד מחלומו של כל ילד שבועט בכדור בפעם הראשונה, למועדון שאפילו צעירים ומוכשרים שצמחו במחלקת הנוער שלו נמלטים ממנו בבהלה. רק נציין שכל זה החל בתקופת משפחת גלייזר.
מדפיסים כסף
המשפחה היהודית-אמריקנית לא מבינה עד היום את ההבדלים בין כדורגל לכדור-נוצית. מה שהיא כן מבינה הוא כסף: המועדון נרכש בעסקה ממונפת, בהונו שלו, מה שהשית עליו מיד חובות. למרות חובות העתק, הגלייזרים מושכים ממנו בכל שנה דמי ניהול מטורפים (לעג לרש במועדון שאינו מנוהל כלל).
במקביל ולמרות חוזר ההצלחה המקצועית, ערכו של המועדון רק עלה: סר ג'ים רתקליף רכש בסכום מופקע 25% ממניות המועדון – בתנאי שיקבל את זכויות הניהול לידיו, והוא אכן מנהל מאז בדרך שמאפיינת בעלי הון שמגיעים לתחום שאינם מכירים, בטוחים מדי בעצמם, ומתנהלים בו כפיל בחנות חרסינה.
התוצאה של מועדון שמדפיס כסף הגם שהוא מנוהל ברשלנות, היא הרת אסון. קחו את כל מי שאימן באולד טראפורד ב- 13 השנים שלאחר פרישת פרגי ותגלו שאין להם כמעט דבר אחד במשותף חוץ מהכישלון…
מדיוויד מויס ועד אולה גונאר סולסקיאר, ממוריניו, דרך אמורים ועד קאריק – פרופיל אנושי שונה, גישת אימון שונה, פילוסופיית כדורגל הפוכה – וכישלון אחד ענק.
זה מה שהפכה מנצ'סטר יונייטד להיות. כלומר, מייקל קאריק שזכה להצלחה גדולה במחצית השנייה של העונה שעברה, לקח קבוצה מדשדשת והחזיר אותה אל ליגת האלופות, נדון מראש לכישלון במועדון שפשוט לא מסוגל להצליח.
שלוש דקות בגן עדן
וכרגיל, כשהמציאות טופחת על הפנים, נמלטים לעולם הפנטזיות: המהפך (המקרי!) מול רומא, במשחק ליגת האלופות האחרון, החזיר את אוהדי יונייטד לשלוש הדקות ההן בקאמפ נואו, בגמר הצ'מפיונס ליג מול באיירן מינכן, דקות שכיכבו לנצח בזיכרון של כל אוהד.
בבת אחת נשכחו כל הצרות וכולם התחילו לדבר על חזרתו של ה"פרגי טיים" (כינוי לדקות האחרונות בהן הרבתה הקבוצה של המנג'ר הסקוטי לכבוש שערים מכריעים).
הבעיה היא שלדקות ההן אין קשר למציאות, שכן מה שמסמל את מנצ'סטר יונייטד יותר מכל העונה, אינן דקות המהפך מול רומא, אלא דווקא המחצית הראשונה של המשחק ההוא, אליה ירדה יונייטד בפיגור 0-2.
במקרה של ניצחון היום על אסטון וילה, יזכה מייקל קאריק להמשיך בתפקידו עוד כשבועיים, עד למשחק החוץ באנפילד, בו יפסיד – ורק אז יפוטר. בניגוד לאחד בשם ברק בכר, הוא לא יוכל לומר בהגינות שניתנו לו כל התנאים כדי להצליח. להפך – התנאים במנצ'סטר יונייטד מבטיחים שגם מי שימונה תחתיו, ייכשל.
אולי הוא ימנע, בסוף העונה, מנשירה דרמטית לליגת המשנה, אבל מי שיער שהקבוצה שרק בקיץ עוד חלמה על קאמבק למאבקי האליפות, תסתפק בידיעה שנחלצה בשלום מקרבות הירידה?
מה דעתך על הכתבה?