אולי כדאי להארי קיין להרים טלפון לסטיבן ג'רארד ולשמוע את דעתו על הקריירה האדומה שלו. כי הרי בקיץ 2005, זמן קצר אחרי הזכיה הדרמטית בליגת האלופות, הודיע קפטן ליברפול למועדון על כוונתו לעבור לצ'לסי. "לצערנו, סטיבן אמר לנו שלא יקבל את ההצעה לחתום על חוזה משופר וארוך טווח, כי הוא רוצה לעזוב", נמסר אז בהודעה הרשמית מאנפילד. "זו הייתה ההחלטה הקשה בחיי", הצהיר ג'רארד עצמו.
ההמשך ידוע – ליברפול דחתה את ההצעה הראשונית של צ'לסי, ולחצים כבדים מכיוונים רבים, כולל לפי דיווחים מסוימים גם מהעולם התחתון, גרמו לקשר האנגלי לשנות את דעתו תוך ימים ספורים. בסופו של דבר, הוא בילה את כל הקריירה האירופית שלו במועדון בו גדל. באליפות הוא לא זכה מעולם, בעיקר בגלל המעידה המיתולוגית ב-2014, וגם את ההישג בליגת האלופות הוא לא שיחזר. למעשה, התארים היחידים שלו אחרי הדרישה הכושלת לעזוב היו הגביע האנגלי ב-2006 וגביע הליגה ב-2012. זה לא בדיוק יבול שאמור להשביע את הרעב של אחד השחקנים הטובים בדורו. ואולם, במבט לאחור, האם הוא מצטער על כך?
זכייה בתארים יכולה, כמובן, להפוך לאתגר החשוב ביותר בעיני כדורגלן, במיוחד כאשר הוא מרגיש שהשעון מתקתק מהר מדי. ג'רארד קבע עוד בגיל 25 כאשר הסביר את מניעיו לנטוש את המועדון בו גדל: "אני רוצה לזכות כאן, אבל הזמן לא לצדי. אני לא יכול לחכות עוד שלוש או ארבע שנים כדי שתושלם כאן מהפכה ונהפוך למועמדת לזכייה באליפות". אלה היו השיקולים החשובים ביותר מאחורי החלטתו של קיין לנסות לכפות על יו"ר טוטנהאם דניאל לוי למכור אותו, על אף שנותרו עוד שלוש שנים לחוזהו.
מצבו, יש לומר, בעייתי יותר בהשוואה לזה של ג'רארד ב-2005. החלוץ כבר בן 28, ומועדונו רק הולך ונסוג מאז ההעפלה לגמר ליגת האלופות לפני שנתיים. טוטנהאם סיימה במקום השישי ב-2020, ודורגה שביעית בעונה החולפת, כך שהיא כלל לא חזרה לצ'מפיונס ליג. מדיניות הרכש לא הייתה מרשימה במיוחד, והקיץ גם התפתחה פארסה סביב מינוי המאמן. נוהל משא ומתן עם אנטוניו קונטה, שמו של האנסי פליק נזרק לאוויר באופן די ביזארי, בשלב מסוים היו גישושים לגבי חזרתו של מאוריסיו פוצ'טינו, אחר כך כמעט הוחתם פאולו פונסקה, ולבסוף הסתפקו לוי והמנהל הספורטיבי החדש שלו פאביו פראטיצ'י באופציה של נונו – מועמד שלא עורר אופטימיות גבוהה מדי בקרב האוהדים והשחקנים.
קיין בחר לעזוב עוד לפני סאגת המאמנים, וכבר במאי – לפני שהצטרף לסגל הנבחרת לקראת אליפות אירופה – כולם ידעו היטב לאן מועדות פניו. אפילו מתוך המחנה האנגלי הודלפו בעילום שם ציטוטים לפיהם הקפטן הלאומי מתכונן למעבר הגדול למנצ'סטר סיטי. העניין הוא כי עלילת המאמנים הייתה מרתקת ורבת תהפוכות. לעומת זאת, הסאגה של קיין הייתה משעממת להחריד. היא התחילה בכך שטוטנהאם סירבה למכור אותו, וכך היא גם נגמרה. פפ גווארדיולה אמנם רצה אותו, אבל לא בכל מחיר – והסכום הראשוני שהציעו התכולים עמד לפי המעורבים על 100 מיליון ליש"ט "בלבד". מעבר לכך, לא היו הצעות רשמיות נוספות, אלא רק שמועות. סיטי ישבה על הגדר והתרכזה בהחתמתו של ג'ק גריליש. ובינתיים, האיש היחיד שפעל היה קיין עצמו.
בכך, הוא פגע באופן מהותי בתדמיתו, ועל הדרך גם חיסל גם את הסיכוי הקטן לשכנע את לוי. היו"ר ידוע בעקשנותו, והוא נהנה לצאת עם ידו על העליונה במשא ומתן כאשר יש לו אפשרות לכך – וכאן כל הקלפים היו בידיו בזכות החוזה הארוך עליו הסכים קיין לחתום ב-2018. הדרך היחידה לצאת ממנו היתה לנהל משא ומתן שקט עם הנהלת סיטי, לגרום לה להבין שהיא חייבת להיכנע לדרישותיו של לוי ולשמור על דממה תקשורתית בזמן ששני המועדונים דנים ביניהם מאחורי הקלעים. קיין בחר באסטרטגיה הפוכה, עשה כותרות גדולות בעצמו, ואפילו החרים אימונים – זאת על אף שלא הייתה לו כל אינדיקציה לכך שמנצ'סטר סיטי באמת נחושה לשבור את הקופה למענו.
בסופו של דבר, התברר לו שלא הייתה נכונות כזו. גווארדיולה רצה את קיין על מנת להשלים את הסגל עם סקורר מוכח כיורשו של קון אגוארו, אבל עובדה היא כי האלופה הסתדרה לא רע ללא הארגנטיני כבר בעונה שעברה בדרך אל הכתר. כאשר גבריאל ז'סוס לא היה בהרכב, שיחק פפ במערך עם תשע מדומה, או ללא חלוצים כלל – והוא בהחלט מאוהב בגישה הזו. לפרשנים לא מעטים היו ספקות לגבי התאמתו של קיין לגווארדיולה, כי הקפטן האנגלי הוא שחקן של תכלס – הוא מרבה לבעוט לשער ולשלוח כדורי עומק. הוא הרבה פחות רגיל לשיטה של החזקת כדור סבלנית, ולראיה הוא לא תמיד ממצה את הפוטנציאל בנבחרת של גארת' סאותגייט. קל היה לראות זאת ביורו 2020.
למי קיין כן מתאים? חד משמעית לטוטנהאם. למעשה, בעוד הקבוצה כולה התדרדרה מבחינת התוצאות בשנתיים האחרונות, קיין דווקא השתדרג מקצועית. העבודה עם ז'וזה מוריניו עשתה לו טוב, והוא הפך לסקורר ולפליימייקר בו זמנית – יש שקוראים לזה מספר 9.5. את העונה שעברה הוא סיים כמלך השערים ומלך הבישולים בפרמייר-ליג גם יחד, וגם פיטוריו של המאמן הפורטוגלי לא פגמו בשיתוף הפעולה הפנומנלי שלו עם סון האונג-מין. יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי למצוא פרטנר כה מושלם בקבוצה אחרת, והקוריאני בדיוק האריך את החוזה עד 2025. הוא לא מחפש קבוצה "גדולה יותר".
באופן כללי, הכמיהה לזכות בתארים מובנת והגיונית, אבל כל שחקן גם צריך להפנים כי יש הבדלים מהותיים בערכם של תארים אלה. ריאד מחרז זכה בשתי אליפויות אנגליה עם מנצ'סטר סיטי, אבל הן לא שוות ביחד אפילו רבע מהאליפות ההיא במדי לסטר. גווארדיולה הוא קבלן תארים סדרתי, אבל איש לא יודע כיצד היה מתפקד בקבוצה עם אמצעים כלכליים מוגבלים יחסית. הדרך הקלה ביותר להעשיר את רשימת הזכיות היא להצטרף למועדון שמיועד לזכות בתארים אלה מלכתחילה. ואולי ג'רארד היה נהנה מקורות חיים "מפוארים" יותר מבחינת זכיות לו היה חותם בצ'לסי ב-2005, אבל שום דבר לא היה מתקרב להנפה ההיא באיסטנבול, כנגד כל הסיכויים.
וכה אמר מוריניו על ג'רארד בדיעבד: "ניסיתי להביא אותו לצ'לסי. ניסיתי להביא אותו לאינטר. ניסיתי להביא אותו לריאל מדריד. עכשיו אני שמח שלא הצלחתי, כי הייתה לו קריירה מדהימה, ויש לו הזדהות מוחלטת עם האוהדים. הוא סירב לעבור למועדונים אחרים ולליגות אחרות כדי לשחק רק בליברפול, וזו מורשת שנשארת לתמיד."
כעת נשאר קיין במועדון לא ממש יציב בלית ברירה ובניגוד לרצונו, אך לימים הוא עשוי להודות ללוי על כך שסירב להתגמש ולהיענות לדרישותיו. אולי הוא יהפוך בזכותו לאיש של מועדון אחד, וימשיך להשתפר על הדשא דווקא בגלל שהמעמסה על כתפיו גדולה יותר. נחמד להיות השחקן האנגלי היקר בהיסטוריה ולהצטרף למועדון שיכול להרשות לעצמו כל רכש, אבל אולי מספק יותר להמשיך להיות הקפטן במועדון שגידל אותך ולנסות לצמוח ביחד איתו.
והאוהדים שכועסים עליו? הם יסלחו לו במהרה את אירועי הקיץ, אם יפסיק לדבר על עזיבה. לג'רארד שרקו בוז בתחילת עונת 2005/06, אבל מי זוכר את זה עכשיו?
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
