ריי קנדי אובחן כחולה פרקינסון בגיל 34, אבל בפועל החל לסבול מתסמינים זמן רב קודם לכן. עוד בתחילת הקריירה, כשחקן צעיר, הוא התקשה לעתים לסגור את כפתורי חולצתו, וחש כי הגפיים לא תמיד נשמעים לו. הוא העדיף להתעלם מכך, כמובן, מה גם שההפרעה לחיים התקינים עדיין היתה מינימלית בשלב זה, אבל סממנים ראשוניים לטרגדיה כבר ריחפו באוויר.
ועד שהמחלה הפכה לבלתי נסבלת, הספיק קנדי להפוך לאגדה הן בארסנל והן בליברפול, לרשום את שמו בהיסטוריה עם שערים קריטיים עבור שני מועדוני פאר, לזכות בשורה ארוכה של תארים, ולהיות חלק אינטגרלי מאחת הקבוצות הטובות ביותר שידע הכדורגל אי פעם. שנות ה-70' הוגדרו בעיקר על ידי כוכבים הולנדים וגרמנים, בעוד אנגליה נדחקה קצת הצידה ולא העפילה לשני גביעי עולם ברציפות, אבל המכונה האדומה באנפילד היתה אדירה, וקנדי היה אחד המנהיגים שלה. זה מגדיר אותו אוטומטית כאחד השחקנים המובילים של העשור.
כל המיתוס הזה היה בסכנה עוד לפני שהחל, כי סטנלי מתיוז, בתפקידו כמנג'ר פורט וייל, הודיע לנער אותו זימן פעם לאקדמיה שאינו מתאים לצמוח לכדורגלן מקצועני בשל איטיותו. קנדי שב לבית הוריו והחל לעבוד במפעל לממתקים, אבל שיחק כדורגל בימי ראשון במסגרת חובבים, ואותר במקרה על ידי הסקאוט של ארסנל. כבר בגיל 18, הוא פרץ לתודעה בהייבורי, ובאחת ההופעות הראשונות הצליח להבקיע בגמר אירופי.
היה זה ב-1970 בבריסל, שם פגשה ארסנל את אנדרלכט במשחק הראשון בגמר גביע ערי הירידים – זה שיהפוך לימים לגביע אופ"א. הבלגים הובילו 0:3 לקראת הסיום, אבל קנדי שנכנס בדקה ה-77 במקום האליל העולה צ'ארלי ג'ורג'י כבש את השער המצמק והחזיר את התקווה ואת הניצוץ לאנגלים. וזה עבד – בגומלין (גם עם בלעדיו) חגגו התותחנים עם 0:3 חלק והניפו את התואר. זה היה הפרומו לעונה הסנסציונית שבאה מיד לאחר מכן, וגם קדימון ליכולת הפנומנלית של קנדי להבקיע שערים חשובים מאוד.
קנדי הוגדר באותם ימים כחלוץ מרכזי – חיית רחבה עם מבנה גוף רחב וכוח פיזי לא מבוטל. ואולם, הוא היה שונה באופן מהותי מאוד מטיפוס החלוץ האנגלי הקלאסי, כי הוא אהב לנדוד לרוחב המגרש, וניחן בכשרון טכני יוצא דופן. ברטי מי, המנג'ר האגדי של ארסנל שהתאהב בו כמעט ממבט ראשון, העיד: "ריי היה בחור גדול, אבל הנגיעה הראשונה שלו היתה ברמה העולמית הגבוהה ביותר. זו התכונה שבידלה אותו מאחרים יותר מכל". כמו כן, שלט קנדי בכדור בשתי הרגליים, וידע להבקיע בקלות בימין ובשמאל, גם מחוץ לרחבה. הדבר הקשה מאוד את השמירה עליו, וראיית המשחק המשובחת שלו איפשרה לו גם למצוא שטחים פנויים ללא קושי.
כך, בגיל 19 בלבד, הוא הפך לסקורר אימתני והבקיע 26 שערים בכל המסגרות בעונת 1970/71, אשר רשומה באותיות זהב בהיסטוריה של ארסנל. היתה זו עונת הדאבל הראשונה של התותחנים. למעשה, היתה זו עונת הדאבל השניה בלבד בכל המאה ה-20 באנגליה. עד אז, התגאתה טוטנהאם בהיותה היחידה שעשתה זאת, ב-1961, אבל היריבה האדומה מצפון לונדון לא סתם שיחזרה את ההישג – היא הבטיחה את האליפות במחזור האחרון דווקא בווייט הארט ליין. קנדי – איך לא? – כבש אז את השער הנכסף כאשר נגח ללא הפרעה ממרכז הרחבה והפך לגיבור האולטימטיבי של האוהדים. בחלוף מספר ימים, הושלמה המשימה עם ניצחון דרמטי על ליברפול בהארכה בגמר הגביע.
קנדי עוד לא ידע כי בקיץ 1974 הוא יתכבד להיות הרכש היקר ביותר של ליברפול תמורת 200 אלף ליש"ט, אבל ביל שאנקלי העריך אותו מאוד כבר אז. המנג'ר המפורסם של האדומים התפטר במפתיע בדיוק ביום בו החתים את החלוץ, ולכן המעבר עבר קצת מתחת לרדאר, אבל הבוס עצמו הדגיש: "עבדתי ברצינות עד היום בו עזבתי, כי המועדון הזה חשוב לי מאוד, ואני שמח להשאיר את ריי כמתנת הפרידה. אולי בבוא העת יגידו שהתרומה האחרונה שלי היתה להביא לכאן שחקן ענק חדש". הוא צדק, כמובן. קנדי היה שחקן ענק, אבל לא בתפקיד שייעד לו שאנקלי.
ארסנל הסכימה למכור את הנכס הנוצץ שלה בעיקר כי ראשיה הבחינו בירידה מסוימת בכושרו. "לא האמנתי שזה קרה", אמר לימים שותפו לחוד בהייבורי, ג'ון רדפורד, והמהלך הוגדר בדיעבד כטעות, אבל אולי היה בו הגיון מסוים, כי קנדי באמת קצת מיצה את עצמו כחלוץ. הוא הודה בכך בעצמו אחרי שבוב פייזלי, אשר נכנס לנעליו העצומות של שאנקלי, הציע להעביר אותו למשבצת אחרת לגמרי. "הבנתי שריי איבד את החשק לרוץ בחוד. דיברנו על זה ארוכות במשרדי, ואמרתי לו שהוא יצליח יותר כקשר שמאלי", הוא סיפר.
ואכן, זו היתה הברקה גאונית, ללא הגזמה. קנדי היה חלוץ מצוין, אבל במרכז המגרש הפוטנציאל שלו נחשף במלוא הדרו. הנגיעה העדינה בכדור, ראיית המשחק, היכולת לשלוח מסירות עומק מדודות, וגם החושים שאיפשרו לו להתגנב למצבי הבקעה באין מפריע – כל אלה הפכו אותו לקשר פנומנלי, ושחקני ליברפול חיפשו אותו ונתנו לו להוביל כאשר משהו השתבש. "בארסנל הרגשתי שאני לא נמצא מספיק זמן עם הכדור, והמצב השתפר מאוד אחרי שעברתי לקישור. לא הייתי הוגה את הרעיון הזה בעצמי, ואני מודה מאוד לבוב על כך", אמר קנדי.
"מעולם לא ראיתי רגל שמאל טובה יותר", אמר הבלם טומי סמית, למרות שגם רגלו הימנית של קנדי היתה נהדרת. והתארים החלו לזרום. כבר בעונתו השניה באנפילד, ב-1976, הוא זכה בדאבל מיוחד – אליפות וגביע אופ"א. בחלוף שנה העסק שודרג, כי לצד אליפות הניפה ליברפול גם את גביע האלופות הראשון שלה. בדרך לזכיה, האתגר הכי גדול היה נגד סנט אטיין האדירה ברבע הגמר, והצרפתים היו קרובים מאוד להעפלה בזכות שערי החוץ – הם ניצחו 0:1 בבית ופיגרו 2:1 באנפילד. אז שלח קנדי מסירה מרהיבה לדייויד פיירקלאף בדקה ה-84, והיציעים התפוצצו משמחה. מי שהיה שם מעיד כי היה זה הרגע המכונן ביותר בתולדות אנפילד. "הרגשתי שאני מסוגל לעשות הכל", אמר קנדי.
ליברפול שיחזרה את ההישג האירופי גם ב-1978, וגביע האלופות השלישי הגיע ב-1981. אז, בחצי הגמר מול באיירן מינכן, הוא הבקיע באמנות את השער המכריע בגומלין על אדמת גרמניה, אשר נכנס לפנתיאון. בגמר עצמו, מול ריאל מדריד בפריז, חתום ריי על הוצאת החוץ שנפלה לרגליו של המגן השמאלי אלן קנדי בדרך ל-0:1.
כן, היה עוד קנדי בליברפול, והוא שיחק באותו אגף. אלן הצטרף מניוקאסל ב-1978, וריי לא אהב את העובדה כי יש שחקן עם אותו שם בקבוצה. הוא כעס כאשר מישהו התבלבל ביניהם בטעות, ופעם אחת אף חווה התפרצות זעם מפחידה באמת – לימים התברר שהיה זה סימן למחלה שהתפתחה. אלן קנדי קצת חשש משותפו על המגרש, והכימיה בין השניים לא היתה מושלמת בלשון המעטה. כאשר שאלו את ריי איזה קנדי הוא, נהג הקשר להשיב: "החכם יותר". "כשצריך למסור קצר הוא מוסר ארוך, וכשצריך למסור ארוך הוא מוסר קצר", הוא רטן על עמיתו. ובכל זאת, ברגע החשוב ביותר בגמר ליגת האלופות, הוא סיפק לו את הכדור.
וזה היה כבר לקראת הסוף. בעונת 1981/82, שהניבה את האליפות החמישית שלו, כבר היה קנדי שחקן ספסל – ועזב בסיומה. בשלב זה, הוא כבר הבין מזמן שמשהו לא ממש בסדר עם גופו, וגרר לא פעם רגליים באופן לא רצוני. "על המגרש, כאשר נכנסתי לקצב, הכל היה טוב, וזה מה שהיה חשוב באמת", הוא אמר – אבל זה לא היה מדוייק. בריאותו החלה להתדרדר, והקריירה המפוארת נקטעה קצת מוקדם מדי. עם ליברפול הוא סיים בגיל 31.
זה קיצר גם את דרכו בנבחרת, שהיתה דלה למדי בכל מקרה. המאמן רון גרינווד אהב את קנדי וכינה אותו "שחקן ג'נטלמן", אבל מספר ההופעות שלו עומד על 17 בלבד. בהיעדר מונדיאלים, הטורניר הבינלאומי היחיד של קנדי היה אליפות אירופה ב-1980, שם הדביק כדור למשקוף של דינו זוף במשחק מול איטליה. לו הבעיטה היתה מדויקת יותר בכמה סנטימטרים, ייתכן שאנגליה לא היתה מודחת, אבל אלה כבר ספקולציות. זו גם לא היתה ההרפתקה המוצלחת ביותר שלו בכל מקרה. את שמו הוא עשה בהייבורי ובאנפילד. "ריי הוא אחד הקשרים הטובים ביותר בתולדות ליברפול", אמר קני דלגליש.
ואת כל זה הוא עשה למרות מחלת פרקינסון שהתפתחה בגופו. תארו לעצמכם לאילו גבהים יכול היה ריי קנדי להגיע לו היה בריא לגמרי. מדובר, ללא ספק, במקרה נדיר של כוכב נדיר, והחיים היו אכזריים כלפיו. הסבל אחרי הפרישה היה קשה ומתמשך, ובמשך יותר ממחצית חייו נאבק כוכב העבר בגבורה על איכות חיים כלשהי. אתמול הוא הלך לעולמו בגיל 70, והסבל תם, אבל הזכרונות של אוהדי ארסנל וליברפול יישארו לנצח.
מה דעתך על הכתבה?