הרופאים נתנו לו 20 אחוז סיכוי לחיות, שלא לדבר על החשש לנזק בלתי הפיך, אבל סר אלכס פרגוסון לא היה מוכן לתת לעניין "פעוט" כמו שבץ מוחי לנצח אותו. הוא לא אחד שנכנע, בטח בלי מאבק. ברגעים הקשים במאי 2018 אחרי שעבר את אותו שבץ, הוא נלחם על דבר אחד בלבד: הזיכרונות. הוא החזיק את ראשו בין ידיו ומלמל לעצמו: "אני מקווה שאין בעיה עם הזיכרון שלי. רק שלא תהיה בעיה עם הזיכרון שלי". ארבעה וחצי חודשים לאחר מכן, גאה וצלול, הוא התייצב ביציעי אולד טראפורד. סיפור האגדה שלו עדיין לא תם.
סר אלכס, כנראה דמות הכדורגל המשפיעה ביותר בהיסטוריה של הממלכה, חוגג היום (שישי) 80. הזיכרונות מהם סירב להרפות מציפים את כולם. האוהדים הוותיקים שראו את המועדון שלהם נבנה מהריסות, ילדי שנות ה-90 שגדלו על המותג המצליח, שחקני העבר שהמנג'ר הדומיננטי השפיע ועיצב את חייהם. כמעט לכל אחד מאיתנו יש משהו מהמורשת של פרגוסון. על ההשפעה שלו, הסודות שלו, הייחודיות שלו נכתבו (ועוד ייכתבו) ספרים, צולמו (ועוד יצולמו) סדרות וסרטים.
זו מורשת נצחית, הסיפורים על זמניים. הוא אגדה מהסוג הנדיר ביותר. הוא אחד ויחיד, אין לו תחליף, לא יורש ולא מישהו שייכנס לנעליים שלו. במובן מסוים, מנצ'סטר יונייטד הנוכחית – שמונה שנים וחצי אחרי – אולי קצת "סובלת" מאותו צל, מאותה אחיזה שלא מרפה, אבל אפשר גם להסתכל על זה אחרת. כמו הסקוטי עצמו, גם במועדון מסרבים להרפות מהזיכרונות ולצאת לדרך חדשה. יום אחד זה יקרה. עד אז, רק כשצוללים פנימה לתוך הדמות המרתקת של פרגוסון, אפשר להבין למה כל כך קשה לכולם להשתחרר ממנו.
היסטוריה על קצה המזלג. 1974. משרת האימון הראשונה שלו הייתה באיסט סטירילנגשייר. קבוצה שסיימה במקום הרביעי מהסוף בליגה המקצוענית הנמוכה ביותר בסקוטלנד. הוא היה בן 32. הם שילמו לו 40 ליש"ט בשבוע, נתנו לו תקציב של 2,000 ליש"ט לרכש ורעדו ממנו. כמה חודשים לאחר מכן, הוא עבר לאמן את סנט מירן ולקח אותה מהתהום עד הליגה הבכירה. ב-1980 הוביל את אברדין לאליפות ראשונה אחרי 35 שנה ועד שעזב הוסיף עוד שתי אליפויות, ארבעה גביעים וזכייה גביע אירופה למחזיקות. ב-1986 הגיע לאולד טראפורד. המועדון היה שבור. לקח לו כמה שנים לתקן.
ב-1990 זכה בגביע (אחרי ניצחון מפורסם על נוטינגהאם במשחק שהציל אותו מפיטורים), שנה לאחר מכן הוביל את יונייטד לתואר אירופי ראשון מאז 1968 וכעבור שנתיים, ילדי שנתון 1992 עזרו לפרגוסון להביא אליפות ראשונה לאולד טראפורד אחרי 26 שנה. "בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה הנוכחית, הוא היה האיש הכי משפיע, מרתק, מפחיד ומשכנע בחיינו הספורטיביים. פרגוסון היה הדמות הדומיננטית בכדורגל האנגלי במשך רבע מאה", כתב השבוע העיתונאי אוליבר הולט. "בלב סיפור האגדה שלו, הבנייה מחדש של יונייטד שהפכה לקבוצה החזקה ביותר באנגליה ובאירופה".
כשמדברים על דמות דומיננטית, הכוונה היא הרבה מעבר לתוצאות על כר הדשא. לפרגוסון יש אחיזה מהפנטת. הוא ידע לבחור את הדמויות הנכונות לסגל שלו כמעט בצורה כירורגית, ההשפעה שלו על האינדיבידואל ועל הקולקטיבית הייתה כמעט קוסמית. כשמדברים על מאמנים שהשפיעו על המשחק, נהוג לדבר על מהפכנים טקטיים. פרגוסון ייחודי בדרך המנטאלית שלו. ביכולת שלו להוציא מקסימום מהשחקנים ועל הדרך להתאים את עצמו כל הזמן לשינויים הדרושים כדי להישאר רלוונטי. פרגוסון היה ועודנו אישיות מסוג שכמעט לא רואים כל יום. במילים של העיתונאי הולט, מאמן שלא בונה רק שחקנים, אלא בני אדם.
"הוא הכניס לשחקנים ולצוות שלו מחויבות למטרה שהיא הרבה יותר מללכת לעבודה או לשחק כדורגל. זה היה משהו חזק יותר, כאילו אנחנו על אי", אמר גארי נוויל. "הרגשתי שאני מוגן בתוך בועה ולקראת הסוף, הייתי חייב לעזוב את האי. לקחו לי 10-12 שנה להבין איך החיים ייראו ללא סר אלכס, איך נראים חיים נורמליים… הוא השפיע על חיי היומיום של כל שחקן ששיחק תחתיו. תמיד יש לך נקודת השוואה. מה סר אלכס היה עושה? הוא לא היה מוותר, ממשיך לעבוד, מתעקש, תמיד נתן לצעירים הזדמנות והאמין בהם. הוא הגן על הקבוצה שלו בחייו ואלו דברים שאתה לוקח איתך לחיים בלעדיו. עבורי הגדולה שלו הייתה להביא אנשים להתחייב למטרה שהיא מעבר לכדורגל. היינו מוכנים למות על המגרש בשבילו, בשביל הקבוצה ואחד בשביל השני".
הוא גידל דורות של שחקנים. חלקם למד להכיר בביקורים של באימוני מחלקת הנוער. "בתור ילד, לא ידעתי הרבה מהחיים שלי והוא ניסה לעזור", נזכר השבוע ווס בראון. "אם הוא ראה שאני עושה משהו לא נכון, הוא ניסה לכוון אותי – לא בצעקות, אלא במילים שקטות: 'אולי תעשה ככה או אולי תנסה את זה'. כשעליתי לבוגרים, הפחד כבר היה יותר ברור. החוויה הראשונה שלו איתו הייתה במחצית משחק בלידס. חשבתי שהיה לי משחק בסדר, אבל הוא התנפל עליי מיד. היום אני מבין שזה היה מבחן לראות איזה טיפוס אני. הוא אחד שידע בדיוק איך לטפל בכל שחקן. הייתה לו יכולת להתחבר גם לטיפוסים שונים ממדינות שונות".
הפסיכולוגיה הייתה החלק החזק שלו. "הייתה לו טקטיקה שהבנתי רק כשהפכתי למאמן – לראות איך הצל שלך נופל על אנשים", סיפר מארק יוז. "לפעמים הוא היה משיג תגובה גם בלי להגיד מילה ולפעמים היה קם בבוקר ומחליט ליפול על מישהו. ידענו שהאחרון שטועה חוטף בחדר ההלבשה במחצית. זה נכנס לך לראש. אף אחד לא רוצה למסור לא מדויק, ואם אף אחד לא טעה, גארי פאליסטר היה חוטף כי הוא היה יושב הכי קרוב אליו בחדר ההלבשה. זה קרה כמה פעמים".
יוז מתאר שליטה אבסולוטית, בואך רובוטית בשחקנים. נוויל מסביר את התופעה מצוין: "מעולם לא שמעתי אסיפת קבוצה של פרגוסון בה הוא לא הזכיר עבודה קשה, כמה אנחנו צריכים להיות גאים לעבוד קשה או כמה קשה עבדו הסבים וההורים שלנו. הוא תמיד טען שאנחנו יכולים לעבוד יותר קשה ולהגיע יותר רחוק. שמעתי את הנאום הזה 700 פעם. להטפה יש קונוטציה שלילית, אבל כשאתה שומע את המילים האלה כל כך הרבה פעמים אתה מחונך לעבודה קשה, לא לוותר, עמידות, לקיחת סיכונים, להילחם עד הסוף, לעשות הכל כדי לנצח, למצוא את הדרך. אלו מסרים קבועים שהוא היה מטפטף שלוש או ארבע פעמים בשבוע עד שאתה מגיע למצב שאתה מרגיש בלתי מנוצח".
"זאת חלק מהבעיה של שחקני עבר שלו שהפכו למאמנים", המשיך נוויל. "הם מצפים לסטנדרט הזה כל יום, כל דקה וכל שנייה וזה בלתי ניתן להשגה. לאלכס היו חסידים, אבל הדרך שלו הייתה כל כך ייחודית כך שאי אפשר להשוות אותו לאף אחד. אני יכול לראות מיני גווארדיולה ומיני קלופ ומיני סאקי, אבל אני לא יודע איך אתה יכול לנסות לחקות את סר אלכס. תחשבו על הקבוצות איתן הוא זכה באליפויות שלא היו מלאות בכוכבים. מכירים את זה ששואלים על מאמן אם הוא מוציא את הכי טוב מהשחקנים? סר אלכס מעולם לא נכשל בזה. הוא הוציא מהם יותר ממה שמישהו ציפה. הייתה לו יכולת לסחוט את טיפת המיץ האחרונה מכל שחקן שנה. כשהוא סיים איתך, לא נשאר בך כלום. הוא דרש את זה והכריח אותך לדרוש את זה מעצמך".
מקורביו של פרגוסון, כמו ראש הממשלה לשעבר גורדון בראון, טענו שיכול היה להצליח בכל עבודה. "מעולם לא ראיתי אדם כמו מפוקס ונחוש בחיי וזה חיוני כדי לנצח כל שבוע", אמר בראון. "בנוסף, הוא התעניין במגוון דברים: היסטוריה אמריקאית, היסטוריה של כורי פחם, בניית ספינות, סוסים. הוא הבין בצורה עמוקה מה גורם לאנשים להגיב". אולי המומחיות מקורה בסיפורי האישי של סר אלכס, בילדותו במשפחת הפועלים מגלזגו.
פרגוסון תמיד ידע להניע אנשים. בצעירותו, כשעבד במספנה, הוביל את העובדים לשביתה. כשקריירת המשחק לא התניעה בתחילת שנות ה-60, אלכס הצעיר נכנע לעצמו. פרגוסון התקשה למצוא את מקומו בסנט ג'ונסטון, לא מצא משמעות בישיבה על הספסל והחל לאבד את זה. הוא נהג לצאת ולהשתכר, גם בערבים שלפני משחק, מה שגרם לנתק מוחלט בינו לבין אביו שהתנגד להתנהגותו. השניים לא החליפו מילה במשך שנתיים עד שערב אחד, אלכס סיים את ערב השתייה במעצר. "התקופה הזאת תמיד נמצאת אצלי בראש. אני מתחרט עליה", סיפר לימים.
בסרט "Never give in" שביים בנו, ג'ייסון, ויצא השנה, פרגוסון חוזר לרגעים מכוננים בקריירה. לאפליה על רקע דתי שחווה כשחתם בריינג'רס, לעלבון הצורב שחש כשהאשימו אותו בהפסד בגמר הגביע לסלטיק ב-1969. הזיכרונות הללו, עליהם נלחם גם בשעתו הקשה ביותר, הם אלה שעיצבו אותו והובילו אותו גם כשניהל שחקנים. יוז מסביר: "סר אלכס תמיד ידע לאסוף את השורות ולתת לך תחושה של אנחנו נגדם. הוא ידע לבחור שחקנים עם האופי הנכון. הייתה לו ציפייה שנדע לפתור בעיות על המגרש בעצמנו וזה משהו שלא קיים היום".
מנצ'סטר יונייטד ופרגוסון גדלו והפכו למותג בתקופה בה הכדורגל השתנה, הכסף שיחק תפקיד, התפקידים השתנו, הטכנולוגיה השתלטה, היריבים התחלפו, אבל פרגוסון תמיד נשאר מעודכן. הוא עשה מה שהוא עושה הכי טוב והקיף את עצמו באנשי צוות שעזרו לו להישאר בטופ: "הוא ידע לאמץ דברים חדשים כשהמשחק החל להשתנות. הוא הבין בחוכמה שמועדון כמו יונייטד גדול מדי עבור אדם אחד שעושה הכל. מאמנים אחרים התקשו לוותר על השליטה".
כשפרגוסון פרש מאימון ב-2013, מנצ'סטר יונייטד קפאה בזמן. מעטים יודו בזה, אבל ייתכן שהנוכחות שלו דומיננטית מדי. פרגוסון הוא חלק בלתי נפרד מקבלת ההחלטות במנצ'סטר יונייטד. יש לו משקל במינויים, פיטורים וגיוסי שחקנים. הוא בחר בעצמו את דייויד מויס וגם אישר את פיטוריו לאחר 10 חודשים. הוא תמך במינויים של ואן חאל, מוריניו וסולשיאר ושוב, היה מעורב בעזיבתם. ב-2013 הוא התעקש שלא יקשה את החיים על מחליפיו, אבל הנוכחות התמידית שלו ביציע משפיעה בהחלט. עובדה: מאז פרגוסון, השדים האדומים זכו בגביע, בגביע הליגה ובליגה האירופית.
מויס נתפס בזמנו כיורש הטבעי. ואן חאל כפיגורה, מוריניו בא על תקן קבלן התארים, עם סולשיאר היה ניסיון להשתמש במישהו שגדל על ברכיו וחי את ה-DNA של המועדון. אף אחד מהם לא הצליח. הנורבגי אפילו סיפר לאנשים במועדון שהוא מסרב להחנות בחנייה המיועדת למנג'ר במתחם. למה? כי היא שייכת ל"גאפר" – לפרגוסון. אתם מבינים? סולשיאר עבד כראש המערכת המקצועית במשך למעלה משלוש שנים, אבל כשהוא מסתכל למעלה ליציע ורואה שם את סר אלכס, הוא מיד שב להיות בורג במערכת ששואל את עצמו: "מה אלכס היה עושה?".
המציאות היא שיונייטד מפחדת לחיות ללא פרגוסון בדיוק כמו שהוא פחד לא לזכור אותה או לא להיות מסוגל לדבר עליה שוב. המורשת שלו נצחית. הזיכרונות, הסיפורים, ההשפעה, הדומיננטיות, הרגעים הכי יפים בחיים של אוהדים, שחקני עבר ואפילו פרשנים בכל העולם. פרגוסון הוא שם נרדף לווינר, עקשן, נחוש, גאון. הוא היה יריב אכזר, קר, אחד שפיצח את השיטה איך לנצח משחקים בכל מחיר. איך לחבר חבורה של אנשים ולגרום להם להאמין במטרה בכל מחיר.
האם יונייטד תחזור להיות מה שהייתה עוד בימיו של פרגוסון? בשלבים מסוימים של העונה הזאת, במיוחד אחרי ה-5:0 מול ליברפול, זה נראה אותו מועדון שבור שסר אלכס קיבל בשלהי 1986. "זה לא מפתיע עבורי שאחרי תקופה כל כך ארוכה ומוצלחת, המועדון צריך למצוא דרך חדשה", אמר השנה רלף רנגניק שמעבר לתפקידו כמאמן זמני, יצטרך להיות זה שיבנה את יונייטד החדשה ולמצוא את המאמן ואנשי הצוות שיובילו את השחקנים הנכונים לתואר. כנראה שאחרי שמונה שנים וחצי, מישהו במערכת הבין סופית – בן אדם אחד לא יכול להחליף את אלכס פרגוסון. אף אחד לא יכול להחליף את פרגוסון.
