"אתה חייב להאמין", אמר חואן מאטה לדידייה דרוגבה. "להאמין במה? זה כמעט נגמר", ענה לו בדמעות החלוץ. היו אלה הדקות האחרונות בגמר ליגת האלופות לפני 10 שנים, באיירן מינכן בדיוק עלתה ל-0:1 על צ'לסי באיצטדיונה הביתי אחרי ששלטה ללא עוררין במשך כל ההתמודדות, והחלום הכחול החל להתפוגג. ואולם, מאטה צדק. ממש לפני שריקת הסיום, הוא הגביה את הקרן הראשונה של קבוצתו, ודרוגבה – מי אם לא הוא? – נגח פנימה.
זה הלך להארכה ולפנדלים, ומאטה דווקא החטיא את הבעיטה שלו בדו-קרב, אבל צ'לסי ניצחה, הניפה באופן סנסציוני את הגביע, ומבחינת דרוגבה לא היה ספק מי הווינר הגדול. רבים הסכימו איתו, והספרדי נבחר לשחקן השנה של המועדון כבר בעונתו הראשונה. בעונתו השניה, ב-2012/13, הוא קיבל שוב את הפרס, והפעם גם סיפק מספרים טובים יותר בכל הקשור לכיבוש שערים. הוא אף סיפק שוב בישול גורלי ודרמטי בגמר – הפעם לראשו של ברניסלב איבנוביץ' שהבקיע עמוק בזמן פציעות מול בנפיקה בליגה האירופית.
מאטה היה אחד הכוכבים הגדולים בפרמייר-ליג, ובמקביל אלוף עולם ואלוף אירופה (גם אם לא קיבל דקות בשני הטורנירים). בגיל 25, השמיים היו הגבול מבחינתו. לו הכל היה הולך כשורה, הוא היה בדרך הבטוחה להפוך לאחד הטובים בעולם, לשחקן שהיה אמור להגדיר את העשור הקודם. אלא שלא הכל הלך כשורה. ז'וזה מוריניו הגיע לסטמפורד ברידג', החליט שהספרדי לא מספיק טוב בשבילו, ודחק אותו החוצה לכיוון מנצ'סטר יונייטד כבר בינואר 2014. השדים האדומים שילמו תמורתו סכום שיא מבחינת המועדון, 37 מיליון ליש"ט, ומאז הוא היה שם. שמונה וחצי שנים, לעומת שנתיים וחצי בלבד בצ'לסי. איפה הוא הותיר חותם משמעותי יותר? אתם יודעים היטב את התשובה.
כעת עוזב מאטה את אולד טראפורד, ובמבט לאחור נראה המעבר שלו עצוב עוד יותר, כמעט טרגי במונחים ספורטיביים. הנה לכם שחקן כיפי ויצירתי במיוחד, מוכשר בטירוף, וגם בעל אופי מצוין ומקצוען למופת, בעל מודעות חברתית עמוקה ויזם פרויקטים למען הקהילה. זאת ועוד, הוא כמעט ולא חווה בעיות רפואיות בכל מהלך הקריירה, ונמנע לחלוטין מפציעות קשות – וזה הרי מזל שרבים מאוד לא התברכו בו. על הנייר, שום דבר לא היה צריך להפריע לו לממש את הפוטנציאל העצום, לפרוח ולגרום הנאה לחובבי הכדורגל ברחבי העולם. מאטה הוא בדיוק החלום הרטוב של כל אוהד נייטרלי. וזה לא קרה. ממש לא קרה. זה אפילו לא היה קרוב.
קצת קשה להאמין, אבל מאטה הגיע למנצ'סטר יונייטד חצי שנה אחרי הזכיה האחרונה שלה באליפות, כלומר חצי שנה אחרי פרישתו של אלכס פרגוסון. "לזכות כאן זו התחושה הכי טובה בעולם", אמר לו דויד דה חאה כאשר קיבל את פניו. מאז, לא חוו שניהם את התחושה המדוברת, ומאטה רק הלך ודעך ככל שחלפו השנים. אצל דייויד מויס ולואי ואן חאל הוא היה באנקר בהרכב, כיאה לכוכב הרכש היוקרתי. מוריניו הפך אותו לשחקן רוטציה הרבה פחות מרכזי, ופגע בו בפעם השניה. אולה גונאר סולשיאר כבר לא ספר אותו, ובתקופתו מאטה פשוט נעלם בהדרגה, והפך ללא רלוונטי עד כדי כך שאנשים שכחו מקיומו.
מדוע הוא האריך את חוזהו בקיץ 2021 בשנה נוספת, אחרי ששותף בתשעה משחקי ליגה בלבד בעונה שקדמה לכך? הוא לא רצה לאבד את היציבות כאשר היה באבל אחרי מות אימו, אבל גם הסביר בדיעבד שהאמין בפרוייקט החדש של השדים האדומים, וממש לא רצה לעזוב עם אקורד סיום כה עגום. המטרה היתה לזכות סוף סוף באליפות ולהיפרד עם חיוך גדול. התוכנית הזו התנפצה לרסיסים, והתברר שאקורד הסיום היה עגום עוד יותר. לאחר מקום שני בעונה הקודמת, דורגה יונייטד שישית בטבלה הסופית ולא העפילה לליגת האלופות. במקום תשעה משחקי ליגה, היו למאטה שבעה – וגם הם בשלהי העונה כשהיא כבר היתה אבודה.
קצת קשה להאמין, אבל מאטה לא שיחק בעונה החולפת אפילו דקה אחת בליגה עד חודש אפריל. הוא ישב על הספסל, שבוע אחרי שבוע, והמאמן אפילו לא הסתכל לכיוונו – תחילה היה זה סולשיאר, ולאחר מכן גם ראלף רנגניק. משחקו הראשון בהרכב התקיים במאי, והוא דווקא היה טוב בניצחון 0:3 על ברנטפורד. כך התעצמו מאוד סימני השאלה סביב אי השימוש הבוטה בו. אז אולי הוא לא מתאים להיות בורג מרכזי, אבל איך אפשר שחקן ברמתו לאוויר כאשר הוא בהחלט מסוגל לספק את הסחורה? והעניין הוא שהעיתונאים כבר לא עסקו בכך. גם עבורם הפך מאטה לאוויר.
והוא הרי רק חגג באפריל את יום הולדתו ה-34. הוא בן גילו של נמניה מאטיץ', וצעיר בשלוש שנים מכריסטיאנו רונאלדו. הוא לא שחקן גמור כלל וכלל. הוא היה כשיר, המשיך להתאמן כאילו היה שחקן הרכב, ונהנה מהערכה עצומה מצד חבריו. לא במקרה פירסם ברונו פרננדש פוסט פרידה מרגש ואישי מאוד: "אגדה, קוסם, מנטור וידיד אמת. היה לי מזל למצוא מישהו כמוך שלימד ותמך בי בתחילת דרכי במנצ'סטר יונייטד ובליגה. היה תענוג לשחק לצידך, אבל מדהים אפילו יותר שאתה חבר שלי".
הוא היה ונשאר ג'נטלמן, סייע לכל חבריו למרות שלא שיחק, ולא אמר מילה רעה על המאמנים או על המועדון בתקשורת – למרות שאפילו חלק קטן משאיפותיו לא הוגשם. הוא גם עזב בצורה הטובה ביותר, הודה למועדון ולאוהדים, אבל הדגיש בראיון האחרון: "בגלל הציפיות, האכזבה כעת גדולה מאוד. לא עמדנו במשימה. באופן אישי, הרגשתי שהייתי יכול לתרום כאשר הקבוצה היתה צריכה להבקיע. נהניתי מהאווירה כאשר שיחקתי סוף סוף מול ברנטפורד, אבל גם חשבתי לעצמי – עכשיו? כאשר נותרו שני מחזורים לסיום? זה הכל? אפשר היה לעשות את זה קודם לכן".
כעת יוצא מאטה לדרך חדשה כשחקן חופשי, עם מאזן של 51 שערים ו-47 בישולים ב-284 משחקיו במדי יונייטד. אחרי שתי עונות בהן לא קיבל אפשרות להציג אפילו חלק קטן מכישוריו, הוא לא בדיוק הכוכב המבוקש ביותר בשוק, אבל קבוצה שתחתים אותו תקבל גם שחקן רעב מאוד וגם מנהיג ותיק שיתרום רבות לחדר ההלבשה. את ההצעה מסעודיה הוא כבר דחה לפי הדיווחים, על אף שהייתה נדיבה מבחינה כלכלית, כי זה לא היעד שהוא מחפש, וגם לא רמת המשחק הראויה. מאטה לא חושב על פנסיה מוקדמת עם מזומנים. הוא רוצה להוכיח את עצמו בליגה גדולה ולהיזכר עד כמה זה כיף להיות אמן שמושך בחוטים ומנהל ביד רמה את ההצגה. הוא לא ישחזר את הבישול בגמר ליגת האלופות מלפני עשור, אבל אפשר לנסות להתקרב לתחושה הזאת.
נכון לעכשיו, קיימות אופציות באנגליה ובספרד. השיבה למולדת מסתמנת כאופציה המועדפת, סטייל דויד סילבה – החבר הטוב מימיהם המשותפים בוולנסיה וגם מהבילויים המשותפים במנצ'סטר – שעבר מסיטי לריאל סוסיאדד לפני שנתיים בדיוק בגיל 34. ייתכן שהם אפילו יאחדו כוחות בסן סבסטיאן, וזה עשוי להיות מרהיב. ואז, כאשר ירגיש שמיצה את עצמו בליגה הבכירה, הוא יוכל לעשות את הצעד הרומנטי ביותר ולשוב לקבוצת נעוריו אוביידו, אותה עזב לטובת האקדמיה של ריאל מדריד בגיל 15. זה יתאים לאופי שלו, וזה בהחלט אפשרי – בחבל אסטוריאס כבר מחכים לו בקוצר רוח.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
מה דעתך על הכתבה?