רוב העליות לא היו שונות באופן מהותי מרוב המורדות – גם הן היו מתונות, עקביות, צעדים הגיוניים, מתבקשים במסע. לכן, כשכבש ביום השני של 2019 את השער שהכניס אותו לספרי ההיסטוריה, לא חווה את התפרצות הרגשות שניתן היה לצפות ממי שבזה הרגע הפך למלך השערים של הכדורגל האנגלי במאה ה-21. 220 כיבושים, שהם 99 יותר מהארי קיין, 68 יותר מסרחיו אגוארו, 62 יותר מפרנק למפארד, 29 יותר מג'רמיין דפו, 12 יותר מוויין רוני ואחד יותר מריקי למברט, ובכל זאת בילי שארפ לא התפרק. במקום זאת, ניתן רק להניח שחשב על המהמורות הרבות בדרך, מקל הנדודים שהפך חבר קרוב, הקבוצות שלא חפצו בו, מאמנים שלא האמינו בו, יריבים ואוהדים שלגלגו. אבל יותר מהכל, חשב בוודאי על הרגע בו באמת התפרק, הרגע שהעמיד את הכל – הכדורגל, החיים, העולם – תחת סימן שאלה מסנוור.
הרגע בו ילד נולד, ויומיים לאחר מכן כבר מת.
כילד, יציעי ברמל ליין שבשפילד היו לו מעין בית שני. שם היה חוזה ביחד עם אביו באלילים שלו, שחקני שפילד יוניייטד, נאבקים ביריבים ובהיסטוריה המפוארת של מועדון ששנותיו היפות מאחוריו. אבל כדי להגשים את החלום הוא היה חייב לזנוח אותו, לצאת בהשאלה כנער לראשדן & דיימונדס, שם כבש בגיל 18 את השלושער הראשון בקריירה שלו. דרו ברוטון, ששיתף עימו פעולה באותה קבוצה, סיפר ל"גרדיאן" שבעצם, לא הרבה השתנה מאז ועד היום. אז וגם היום, בילי שארפ עשה את מה שבילי שארפ הושם על הכדור הזה כדי לעשות: לכבוש שערים, אף שבתחילת הקריירה שלו היה מעט כבד יותר מהכדורגלן הממוצע. "היינו נואשים לגולים, הוא הצטרף וזה היה ברור מהרגע הראשון", סיפר. "ניתן היה לראות את חוסר הפחד שלו, את הערך העצמי, האמונה העצמית". ברוטון דיבר גם על יכולות טכניות, אך הן היו שוליות; הרי טכניקה יש לכולם.
על אף חצי העונה הטובה, קבוצת נעוריו בחרה להשיב אותו רק כדי למכור אותו בקיץ 2005 לסקאנת'ורפ. בפינת הסקאוטינג שהיתה לו ב"גרדיאן" בתקופה ההיא, כתב עליו שחקן ופרשן העבר ומאמן סיילסבורי בהווה סטיב קלארדיג': "נחישות ואמונה הם כלים גדולים בארגז של שארפ. יש לו גם נכונות לרדוף אחר מטרות אבודות, כביכול, בעיקר כשיש סיכוי קטן להבקיע, ומוח חד ואינטלגנטי". יש אנשים שנולדים כדי להיות משוררים, שפים או נגרים. בילי שארפ נולד כדי להיות חלוץ: הוא ידע איפה להיות ומתי, ידע שהרבה יותר מבחיים, דווקא בכדורגל טיימינג הוא הכל. 53 השערים שכבש ב-82 משחקים עבור סקאנת'ורפ היו קורות החיים שהשיבו אותו לשפילד יונייטד, שלמדה על בשרה שעל טעויות משלמים – שנתיים קודם לכן מכרה אותו ב-100 אלף ליש"ט, והנה היא רוכשת אותו חזרה ב-2 מיליון ליש"ט.
אבל זה לא היה קל, כי שום דבר בחייו של בילי שארפ לא היה קל. שער הליגה הראשון בקבוצת נעוריו הגיע רק בשליש האחרון של העונה, ולאחר שגם בעונתו השנייה כבש ארבעה שערים בלבד הושאל ב-2009 לדונקסטר, שראתה כי טוב ובעונה לאחר מכן ניפצה את שיא המועדון ושילמה עליו 1.1 מיליון ליש"ט. בשתי עונותיו הראשונות הפציץ 30 שערי ליגה, כולל אחד אמוציונלי במיוחד נגד הקבוצה שגידלה אותו, שוויתרה עליו, שבסופו של דבר תחזיר אותו פעם נוספת. זה קרה דווקא כשהיה בכושר רע ושמע ממאמנו, שון אודריסקול את המשפט הבא: "כשאתה משחק כמו שאתה מסוגל, אתה גורם בעיות להגנות. כשאתה לא, אתה פשוט בחור שמן משפילד".
בדקה ה-42, בילי שארפ מצא את הרשת, הוריד את החולצה וחשף גופיה עליה הכיתוב "בחור שמן משפילד" – חולצה שהפכה מסחרית ונמכרת כעת במספר אתרים שונים ברשת. ההצעות זרמו – 2.3 מיליון ליש"ט מאיפסוויץ', 3.2 מיליון ליש"ט מסאות'המפטון, אך החלוץ נותר בדונקסטר. לא, זו לא היתה שפילד, אך לראשונה בקריירה הוא הרגיש שמצא נחלה מסוימת, קרקע יציבה ממנה יוכל בסופו של דבר לבצע את המעבר המתבקש מליגות המשנה לפרמיירליג.
אלא שאז עולמו של בילי שארפ חרב עליו, וכלום כבר לא חזר להיות כפי שהיה.
בשבוע ה-12 להריונה, התבשרה ג'ייד שארפ שהעובר שמנסה לגדול בבטנה סובל מגסטרוסכיזיס – מצב בו דופן בטנו לא נסגרת באופן תקין, ועל כן חלק מהמעי נותר מחוץ לגוף. הרופאים הרגיעו אותה, השליכו עליה ועל בעלה סטטיסטיקות: 95 מהעוברים שורדים, נולדים, חווים חיים בריאים ומאושרים, אבל הם כמובן לא הזכירו את חמשת האחוזים שלא. לואי ג'ייקוב שארפ נולד בשבת בערב לקראת סוף אוקטובר 2011, שישה שבועות לפני שאמור היה, במשקל זעום של 1.8 ק"ג. בילי שארפ החזיק את בנו הראשון בלי באמת לדעת שאחד האיברים הפנימיים שלו הוא שעון חול שמתקתק לאחור בקצב לא הוגן. הם הביטו במשחק כדורגל בטלוויזיה – הראשון והאחרון שיראו יחדיו.
הניתוח אמור היה לארוך ארבע שעות. בתום 20 דקות בלבד, יצאו הרופאים ואמרו לבני הזוג שארפ את ארבע המילים הגרועות ביותר שניתן לשמוע בבית החולים: עשינו כל מה שיכולנו. כל תגובה לאסון קולוסאלי כזה תהיה הגיונית. אשתו של בילי שארפ בחרה בהכחשה. "לא האמנתי להם", סיפרה ל"יורקשייר פוסט". "הרגשתי שהם מדברים על תינוק אחר. אני זוכרת שאמרתי להם, 'אבל הוא הולך להיות בסדר, נכון?' כמובן שהוא לא היה".
הדבר היחיד שגרוע יותר מלראות את הבן שלך מת הוא לראות אותו מת יותר מפעם אחת. במהלך היומיים האיומים ביותר שניתן לדמיין, ג'ייד ובילי חזו בבנם פחות או יותר הולך מהעולם שוב ושוב, חוזר כדי להילחם בעוד קרב אבוד מול הסטטיסטיקה ואז שוב נעלם. כל רגע ששרד היה כמו נס רפואי קטן בו אף אחד כבר לא התגאה או התנחם. השניות לא הרגישו כמו שעות – הן הרגישו כמו שנים, ובמהלך השניות או השנים הללו נפלה על כל המעורבים הבנה מרסקת, קורעת לב.
יש תינוקות שנולדים רק כדי למות.
לואי ג'ייקוב לא ממש בכה, הוא סבל בשקט, נתן למציאות לבכות במקומו, לנהר הדמעות שזרם במסדרון לחפות עליו. בשלב מסוים, הבינו ההורים שהדרך היחידה לעזור לו היא לא לעזור לו כלל. "לקראת הסוף הוא החל לבכות, ריאותיו הפסיקו לתפקד ויכולנו לראות שמאוד כואב לו", סיפרה ג'ייד ל"דיילי מייל". "אמרנו לו, 'אתה חייב לשחרר עכשיו'. ידענו כמה הוא מותש מהצורה בה נשם את נשימתו האחרונה. זו היתה כמו נשימה אחרונה של אדם מבוגר, כאילו אין לו כוח יותר. עבורי זו היתה הקלה, כי ידעתי כמה הוא סובל".
גם בילי ידע כמה בנו סבל, אך כפי שקורה לא פעם, את הסבל שלו עצמו העדיף להזיז הצידה, מחשש שירמוס אותו, שלא יאפשר לו להמשיך להתקיים. אז הוא התעלם ממה שכולם אמרו והציעו, והחליט לעשות את הדבר היחיד שידע – לשחק כדורגל. ב-1 בנובמבר, ארבעה ימים אחרי שלואי ג'ייקוב נולד ויומיים לאחר שמת, עלה בילי שארפ בהרכב של דונקסטר מול מידלסברו. בלילה שלפני כן בישר למאמנו שהוא מעוניין לשחק, וכמובן שלדין סונדרס לא באמת היתה ברירה מלבד לפתוח איתו ב-11 ולהעניק לו את סרט הקפטן. "הוא אמר שהוא רוצה להבקיע בשביל בנו. הוא לא התאמן, אבל כשהוא אמר את זה, לא יכולתי לסרב", סיפר המאמן. "הוא הולך להרגיש את הכאב הזה לאורך הרבה זמן, אבל אולי הדבר הטוב ביותר עבורו הוא לבוא ולהתאמן עם החברים שלו".
לאחר דקת מחיאות כפיים מצד שני הקהלים, המשחק נפתח כמו כל משחק אחר והתנהל כמו כל משחק אחר, עד שלא: בדקה ה-14 לא כבש סתם עוד שער, כי אם את אחד משעריו היפים בקריירה, שכן לואי ג'ייקוב לא היה ראוי לפחות מכך. וכמו בנו המת, גם בילי שארפ לא בכה – הוא צרח, כמו אחוז טירוף, ואז הוריד את החולצה. "זה בשבילך, בן", היה כתוב עליה.
שום דבר אחר שקרה במשחק ההוא לא ראוי לציון, שכן ברגעים מסוימים, מזוקקים וטהורים ויוצאי דופן, הספורט מתעלה מעל הספורט, הכדורגל והחיים והמוות מתערבבים יחדיו וכבר אי אפשר להבדיל ביניהם. כשהבעיטה של בילי שארפ מהאוויר נשקה לרשת, כולם היו בעננים, כולל המאמן היריב. "הייתי מאושר שהוא כבש שער כזה בערב כזה", הודה טוני מואברי בפני העיתונאים עם תום המשחק, ולפני שסיים את דבריו התחפש לעורך והציע כותרת לטקסטים שלהם.
שער מגן עדן.
גם במשחקו השני הבקיע, הפעם בחוץ מול איפסוויץ', ואוהדי המארחת מחאו לו כפיים וקראו בשמו של לואי ג'ייקוב. קבוצות נוספות סיפקו מחוות מרגשות לפני משחקים מול דונקסטר, כולל שפילד יונייטד, כמובן, ועמיתים למקצוע ושחקני עבר כגון מייקל אואן שלחו חיבוקים מרחוק. אבל לא כולם היו אדיבים באותה צורה. אוהדי בארנסלי הואשמו כי צעקו לעברו דברים איומים במהלך משחק מול דונקסטר; שנה לאחר מכן, כשעזב לסאות'המפטון, צייץ אדם בשם כריס בויד – ככל הנראה אוהד דונקסטר – את הדברים הבאים: "היית צריך להישאר איתנו עד סוף העונה. אני שמח שהבן שלך מת ומקווה שרגליך יישברו". היה זה חלק מסדרה של ציוצים כגון:"מת מת מת מת מת מת", "איפה הבן שלך בילי" וכן הלאה; אוהד דרבי קאונטי, שצייץ מספר שנים לאחר מכן דברים מעליבים לא פחות, הושעה ממשחקי הקבוצה לכל החיים.
כך או כך, בילי שארפ ניסה וגם הצליח להתגבר, באמצעות מידות שונות של הדחקה סלקטיבית, אומץ טוטאלי והמרת חלק מהעצב בפעולה: הוא ואשתו הקימו את "קרן לואי ג'ייקוב שארפ", שנועדה לבצע מחקרים נוספים בגסטרוסכיזיס וגייסה למעלה מחצי מיליון ליש"ט, ואף ארגנו מדי קיץ את "גביע לואי ג'ייקוב שארפ", טורניר כדורגל לילדים בכמה קבוצות גילאים. אלא שבעוד בילי פשוט השליך את עצמו בחזרה לעולם אותו הכיר כל כך טוב, ההתמודדות של אשתו היתה קשה הרבה יותר, ובשלב מסוים אפילו שקלה לשים קץ לחייה. בדצמבר 2012 ילדה ג'ייד שארפ בחשש רב ילד בריא בשם ליאו, אך גם הוא לא גרם לכל הרע להפוך טוב. "אנשים אמרו לי, 'את כל כך חזקה, אנחנו לא יודעים איך את עושה את זה'", סיפרה ל"סאן". "שנה שלמה חייתי בהכחשה. בילי בדיוק חתם בסאות'המפטון, קבוצה חדשה, היתה לו עונה נהדרת ומשהו בו הוא יכול להתמקד. אבל כשליאו הגיע, הייתי אמא חדשה ולא התאבלתי רק על התינוק שאיבדתי, אלא גם על התינוק שהגיע, ובו הרגשתי שאינני מסוגלת לטפל".
אל תוך דיכאון-אחרי-לידה שנשים רבות אחרות חוות והאבל שתמיד היה ואולי גם תמיד יהיה שם הצטרפה גם תחושת אשמה איומה. "ילדתי תינוק והתאבלתי על אחד אחר, קשה לתאר את זה במילים", אמרה ל"סאן". "אני זוכרת שנהגתי מתישהו ולא התכוונתי לעצור. התכוונתי לעשות תאונה ולגמור הכל. במחשבה לאחור, כנראה ידעתי שאני צריכה לחיות בשביל המשפחה שלי. הרגשתי שאני כישלון עבור ליאו ואני לא האמא הכי טובה שיכולה להיות, זה חייב היה להשתנות". וזה השתנה – לא בזכות כדורים נגד דיכאון, אותם זרקה לפח, אלא בזכות גוף תמיכה נפשית בשם Mind, שתמך והמשיך לתמוך בה גם לאחר שילדה את בנה השני, מיילו תומאס, בדצמבר 2015. בין היתר, השתתפה לא מזמן במסע לטיפוס על הר קילימנג'ר, בניסיון לגייס כסף ל-Mind ולגוף נוסף, המסייע לילדים עם מחלות קשות במיוחד.
ליאו ומיילו תומאס הגיעו למגרשי הכדורגל כשהיו קטנים – הראשון, למעשה, היה שם לראשונה 12 יום בלבד לאחר שנולד, בריא ושלם, וראה את אביו מבקיע צמד, כמעט שלושער. המעבר לסאות'המפטון מהפרמיירליג אמנם לא ממש הוכיח את עצמו – בשורותיה שותף בילי שארפ בשני משחקים בלבד ואז הושאל לנוטינגהאם פורסט, רדינג ודונקסטר, לפני שנמכר ללידס, אולם בקיץ 2015 נמכר בחזרה לשפילד יונייטד, ואז הכל הסתדר. לאחר שלא הבקיע למעלה מעשרה שערים בעונה אחת מאז 2010/11, ב-2015/16 כבש 21 שערים ב-39 משחקים, בזו שלאחר מכן מונה לקפטן וכבש 30 שערים ב-46 משחקים, ובסיומה הצעיד את "הבליידס" מליג 1 (הליגה השלישית בגודלה) לצ'מפיונשיפ (ליגת המשנה) – רגע השיא בקריירה שלו, לטענתו.
גם אם בעונה שעברה חלה נסיגה מסוימת – 13 שערים "בלבד" – את זו הנוכחית פתח בסערה, וכרגע הוא עומד על 16 כיבושים ב-24 משחקים – אחד פחות ממלך השערים, וזה מתורגם גם להצלחה קבוצתית: שפילד יונייטד מדורגת רביעית, מרחק ארבע נקודות מהמקום הראשון. בימים בהירים במיוחד, ניתן לפנטז על חזרה לפרמיירליג לראשונה מאז 2006/07 ואם זה יקרה, תהיו בטוחים שהעליה תהיה רשומה על שם החלוץ שיחגוג בעוד שבועיים את יום הולדתו ה-33. "אני כבר לא אוכל את הנאגטס של הילדים שלי כל הזמן, אני בכושר טוב יותר משהייתי בעבר", אמר לפני כחודשיים ל"סקיי ספורטס". "אנשים מדברים על זה שאני בן 32, אבל אם אני מוכיח משהו למישהו, זה רק לעצמי, להסתכל במראה ולא לפקפק בעצמי. יש בתוכי עוד שלוש או ארבע שנים של משחק".
קשה להתווכח איתו. בתחילת השנה, כאמור, שבר את שיא השערים לשחקן אנגלי במאה ה-21 ואיכשהו, הוא רק הולך ומשתבח עם השנים, רק הופך יעיל וקטלני יותר. ג'יימס קופינג'ר, ששיתף עימו פעולה בדונקסטר ונוטינגהאם פורסט, סיפר ל"גרדיאן" ששארפ מזכיר לו את אלן שירר, איתו שיחק בניוקאסל: "לעתים בקושי מרגישים אותו במשחק, ואז הוא יפציע עם שער. זה סימן של חלוץ גדול. זה כישרון, לאהוב להיות במקום הנכון בזמן הנכון". אלן קרוסבי, ששיחק איתו בסקאנת'ורפ בעבר, הוסיף: "הוא מעולם לא היה מהיר מאוד, אבל יש לו מוח נהדר והוא פשוט יודע איפה הכדור ייפול. אני רואה אותו ממשיך לשחק בימי ראשון בבוקר גם כשהוא בן 55, חוגג שערים כפי שהוא חוגג עכשיו".
כי זה, בסופו של דבר, בילי שארפ – חלוץ מלידה, אדם שמסוגל לעבור הכל, ובסופו של דבר עדיין להושיט את הרגל ולדחוק את הכדור מעבר לקו השער. יש דברים שמשתנים – דברים שמשתנים ברגע והופכים חיים שלמים, ויש דברים שלא ישתנו לעולם.
מה דעתך על הכתבה?