חצי שנה לפני מונדיאל 2010, נשאל ג'ק ווילשר על סיכוייו לנסוע לטורניר. הוא היה נער בן 17 עם הופעות ספורות בלבד במדי ארסנל, אבל ההמולה התקשורתית סביבו הייתה גדולה. הרעיון לקחת אותו לגביע העולם נשמע קצת פחות מופרך בהתחשב בעובדה כי סוון גוראן אריקסון זימן את תיאו וולקוט ב-2006. "הייתי מעדיף שידברו על זה פחות. אולי נחמד לשמוע על זה, ואני יכול לצפות לשחק בנבחרת, אבל אני לא מטומטם. קודם צריך לשחק בקביעות בקבוצה, ורק אז לחשוב על הנבחרת. ברור שזה לא יקרה", השיב אז הקשר, אבל הדיון הציבורי לא נפסק – במיוחד לאור ההשאלה המוצלחת בבולטון בתחילת 2010. אנשים ראו בו את התקווה הגדולה של הכדורגל האנגלי. ואת הבכורה בנבחרת הוא ערך כבר בספטמבר באותה שנה.
ליורו 2016 לקח רוי הודג'סון את ווילשר למרות שהוא כמעט ולא שותף במדי התותחנים במשך העונה שקדמה לטורניר עם משחק אחד בלבד בהרכב. כשירותו לא הייתה ברורה, כושרו לא התאים, אבל המאמן הלאומי הוותיק היה נחרץ. "ג'ק הוא שחקן מיוחד. יש תפקידים אחרים בהם יש לי מבחר עשיר של שחקנים, אבל איתו המצב שונה. האמת היא שאין לנו עוד שחקנים כמוהו", הוא הצהיר. כאשר אנגליה הייתה בפיגור מול איסלנד במחצית בשמינית הגמר, הוא שלח את ווילשר למערכה, בתקווה כי ישנה את הכל. זה לא קרה, הנבחרת הודחה – והיה זה משחקו האחרון של הקשר במדיה. הוא סיים את הקדנציה עם 34 הופעות ושני שערים, שניהם ב-2:3 על סלבניה ב-2015, אשר אחד מהם מרהיב במיוחד.
שתי הדוגמאות האלה ממחישות את עוצמת הציפיות של אנגליה מווילשר, וגם את עוצמת הפספוס. הכוכב שהודיע אתמול על פרישה מכדורגל בגיל 30 היה שונה בתכלית מכל מה שהאנגלים הכירו. הוא לא היה אנגלי באופי, בערך כמו שפול גאסקוין לא היה אנגלי טיפוסי בשום אופן. ג'נארו גאטוזו הגדיר אותו כ"שחקן עם מנטליות אנגלית שמשחק כמו קשר ספרדי", ורבים ראו זאת בדיוק כך. למעשה, גם הספרדים ראו זאת כך, וצ'אבי העריך מאוד את כישוריו של ווילשר, מאז פגש אותו במשחק המכונן בשמינית גמר ליגת האלופות בפברואר 2011.
ווילשר, רק בן 19, היה חצוף ואלגנטי בו זמנית. הוא לא ספר את היריבים המפורסמים, וזוכר כיצד התיקול שלו על אנדרס אינייסטה הכניס את כל הקהל הלונדוני לטירוף. כוכבי בלאוגרנה התרגלו שנותנים להם להניע את הכדור כי הם פשוט הרבה יותר טובים בכך, אבל לווילשר היו תוכניות אחרות. הוא רצה לשלוט, וזה מה שהוא עשה. הוא לחם על הכדור, השיג אותו, ואז ידע מה לעשות איתו.
הוא היה השחקן המצטיין במגרש, וארסנל ביצעה מהפך מאוחר כדי לנצח 1:2. לקראת הגומלין, אמר אז פפ גווארדיולה: "ווילשר הוא שחקן נהדר", אך גם הוסיף על הדרך: "יש לנו הרבה שחקנים כמוהו בקבוצת המילואים, אבל לו יש מזל כי הוא משחק באנגליה, ואין בקבוצה לחץ לזכות בתארים".
הוא זהר גם בקאמפ נואו, אז ספג רובין ואן פרסי את הכרטיס האדום המפורסם כי לא שמע את השריקה. באופן כללי, 2010/11 הייתה עונת פריצה מסחררת, סוחפת, מציתה את הדמיון. במבט לאחור זה מרגיש כמו היסטוריה עתיקה, ויש נכונות טבעית לפקפק בהתלהבות שאחזה אז באוהדים, אבל כל מי שצפה בביצועיו של ווילשר באותה תקופה יודע שהיא הייתה מוצדקת.
אואן קויל, שאימן את הנער בבולטון, טוען: "ג'ק היה אמור להפוך לשחקן ברמה העולמית הגבוהה ביותר. הוא היה אדיר מבחינה טכנית, אבל גם בוגר מאוד. הייתה לו חוכמת משחק שלא רואים אצל שחקנים בגיל הזה. הוא היה יצירתי באופן יוצא דופן". ניל בנפילד, שהדריך אותו כעוזר מאמן ארסנל, מתפייט: "ג'ק היה מצוין במשחק על שטחים קטנים, ראה את המשחק טוב מכולם, זיהה את התנועה של שחקנים וידע לתת להם מסירות מושלמות. הוה היה ברמה של ססק פברגאס בגילו. הייתי בטוח שהוא יהיה קפטן הנבחרת לשנים ארוכות".
ההשוואה לפברגאס לא הייתה מקרית, ולא רק בגלל שהוא נצץ בארסנל. זה היה העידן בו השתלטו ספרד וברצלונה על הכדורגל העולמי בזכות הקשרים נמוכי הקומה שלה, וגם באנגליה ניכרה האובססיה לחקות את ההצלחה. ווילשר פרץ בדיוק בזמן כדי לקבל את תווית "האנגלי הכי ספרדי", וגם הציטוטים של פפ אודות שחקנים כמוהו בלה מאסיה נתפסו כמחמאה גדולה. מי ידע אז שתהיה זו העונה המלאה היחידה בקריירה שלו? התסריט שהיה אופטימי במיוחד בהתחלה הפך במהרה לטרגדיה ספורטיבית, והפציעה הראשונה והגורלית בכלל נתפסה כקלה.
היו אפילו חילוקי דעות לגבי מקור הבעיה. אחרי ששותף ב-49 משחקים לאורך 2010/11, קיבל ווילשר פטור מנסיעה לאליפות אירופה עד גיל 21. בכל זאת הוא שולב בתוכניות של פאביו קאפלו במוקדמות יורו 2012, וספג לכאורה מכה בקרסול במשחק מול שווייץ ביוני. במועדון אפילו לא קיבלו דיווח על כך, אבל הפגיעה הוחמרה במפגש ידידות במחנה טרום עונה, ולפי הדיווחים המקוריים נדרשו שבועיים כדי להחלים. אחר כך התארכה ההיעדרות לחודש, ואז לחודשיים. לבסוף הוחלט על ניתוח. החזרה המשוערת נדחתה לאביב, ובסופו של דבר לא שיחק ווילשר אפילו שניה ב-2011/12. בדיעבד, הוא אף סיפר שלא ידע להתמודד עם המצוקה הרפואית כראוי, לא קיבל הדרכה מספקת, וגם מבחינה פסיכולוגית המעמסה הייתה גדולה מדי.
הקאמבק המיוחל התרחש רק באוקטובר 2012, אבל ההבטחה העילאית לא התממשה לעולם. היו לווילשר רגעים קסומים לא מעטים. השער הקבוצתי המופלא מול נוריץ' ב-2013 עדיין מרגש את כל מי שרואה אותו אבל הציפיה כי יהפוך ל"צ'אבי האנגלי" התאיידה. הודג'סון, שקיבל לידיו את הנבחרת אחרי קאפלו, דווקא ראה בו סוג של "פירלו אנגלי", אבל גם זה לא היה נכון. אורח חיים לא אידיאלי, עם חשיפת עישון סיגריות ותקריות בפאבים, לא תרם לתדמיתו ולשיקומו, אבל הבעיה המרכזית הייתה בכך שלא היה לו רצף ארוך מספיק של משחקים בכשירות מלאה.
הכוכב עצמו האמין שיתגבר על המכשולים. ביולי 2015 למשל, פורסם בדיילי טלגרף ראיון מקיף עם ווילשר שהחמיץ את רוב העונה הקודמת והבטיח שהפעם הכל יהיה שונה. "הוא מתכנן להישאר בריא במשך כל העונה הקרובה", בישרה הכותרת, והקשר הצהיר: "כשהייתי צעיר יותר, היה לי קשה לטפל בפציעות מבחינה פסיכולוגית. לא ידעתי אם אוכל לחזור לרמה הנדרשת, ולא התמודדתי טוב עם תסכולים. עשיתי טעויות, אבל למדתי מהן, ואני אדם טוב יותר וחזק יותר עכשיו. אני יודע כיצד לחזור". והתוצאה בפועל? הוא החמיץ גם את רוב העונה שלאחר מכן, ובארסנל כבר לא סמכו עליו.
ארסן ונגר ייעץ לו לצאת להשאלה, והוא הרחיק ב-2016 עד בורנמות' שהייתה אמורה להתאים לו מאוד מבחינת הסגנון, אבל לא הרשים במדיה. ווילשר היה רק בן 24, אבל שיאו הקצר היה הרחק מאחוריו. כאשר הבהיר לו אונאי אמרי שהחליף את ונגר בקיץ 2018 שהוא לא יהיה שחקן הרכב אך ישולב ברוטציה, בחר ווילשר לא לחתום על חוזה חדש עם התותחנים ועזב בטריקת דלת לטובת ווסטהאם – הקבוצה אותה אהד בילדות. בדיעבד, הוא הצטער מאוד על כך, כי הקדנציה אצל הפטישים התרסקה בגלל כושר לקוי ופציעות, וזה כבר היה הסוף. אחרי תקופה כושלת בבורנמות' בליגת המשנה ב-2020/21, אף אחד לא רצה להחתים אותו יותר בממלכה.
בריאיון לאתלטיק סיפר לפני שנה ווילשר על הקושי בהתמודדות עם המצב, ועל כך שאינו יכול לענות לבנו הבכור על השאלה הישירה – למה אף אחד לא מעוניין בו יותר. "אירוני שמעולם לא הייתי כשיר יותר", הוא טען, וגילה שכבר לא הצליח להסביר לעצמו מדוע התעקש לצאת להתאמן כל יום. "אולי אני צריך לצאת מחוץ לאנגליה", הוא אמר – ואכן חתם בפברואר האחרון באוהרוס הדנית הקטנה. כאשר גם החוויה הזו לא הניבה לו סיפוק, הוא הפנים שאין טעם להמתין עוד. אתמול יצאה ההודעה הסופית – ווילשר כבר לא כדורגלן.
לאוהדי ארסנל וחובבי הכדורגל באנגליה וברחבי העולם בכלל הסוף העגום הזה צורם, כי התקווה הייתה אחרת לגמרי. מצד שני, מעכשיו תהיה לווילשר תעסוקה קבועה ומובטחת – הוא חוזר ללבוש את מדי התותחנים ויאמן את הקבוצה עד גיל 18. ומי יודע, אולי הוא יגלה שם את הכוכב שיהפוך באמת לצ'אבי האנגלי.
