משבר זהות: על הקריסה של מנצ'סטר יונייטד

ב-2005, ערב משחק הצ'מפיונס ליג מול מילאן, התקיימה מחוץ לאולד טראפורד הפגנת אוהדים. כמה מאות, אולי אלפי (לך תבודד מפגינים מסתם קהל), צעדו בטמפרטורה של אפס מעלות ובידיהם פנסים אדומים. העילה להפגנה: כוונתה של משפחת גלייזר להשתלט על מה שנחשב אז (ואפילו היום) לאחד ממועדוני הפאר בהיסטוריה של הכדורגל העולמי, מנצ'סטר יונייטד.

התמזל מזלי להיות בין אותם מפגינים. איך ידענו? זה לא שניחנו בחוש נבואי ואפילו אנטישמיות לא הייתה כאן. הייתה רק בחינה של מה שקרה למיזמי ספורט אחרים שעליהם השתלט מלקולם גלייזר (שנפטר בינתיים), מחירי הכרטיסים עלו, המרצ'נדייז נמכרו היטב, אבל המועדונים, למרות הבלחות פה ושם, איבדו את נשמתם.

השנים הראשונות עוררו עלינו ביקורת אפילו מתוך אוהדי הקבוצה: ב-2007 המועדון שבר רצף של 3 שנים (ארסנל ופעמיים צ'לסי) וזכה בתואר האליפות. ב-2008 נוסף לרשימה גגם גביע האלופות, אחרי ניצחון בפנדלים על צ'לסי של אברם גרנט – ומאחר שמאז המשיך המועדון לזכות באליפויות (עד 2013) ולהופיע במעמדי גמר הצ'מפיונס (שני הפסדים מול ברצלונה), הרי שהיה בכך, לכאורה, משום הפרכת התזה שלפיה הגלייזרים רכשו בעסקה ממונפת להחריד את אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל העולמי, רק כדי לרוקן אותו ממזומנים וליהנות מדמי הניהול.

אובדן דרך

אובדן הדרך של מנצ'סטר יונייטד לא נראה בתחילה. הניסיון של דיויד מויס להיכנס לנעליו העצומות של סר אלכס, אולי נחל כישלון, אבל הוא סימל לפחות את המשך מדיניות "הוצאת המים מן הסלע" שבמסגרתה אפשר לזכות בתארים גם עם שחקנים כמו ג'ון אושי, דארן פלטשר וג'וני אוואנס – שחקנים שאלמלא היו חלק מהרוטציה של המנג'ר האגדי, כנראה שהיו נאבקים על מקום בהרכב של ניוקאסל (מבלי להעליב, חלילה. יש לי כבוד לג'ורדיז החביבים).

ההמשך היה כבר עגום הרבה יותר. מילא הניסוי עם אולה גונאר סולשיאר היה מתרחש קודם, אבל במקום זה ראינו באולד טראפורד את לואיס ואן חאל, מאמן מיושן שלא יכול לאמן שום מועדון צמרת ולאחריו את ז'וזה מוריניו, שסימל יותר מכולם את אובדן הדרך של המועדון: את רוח הלחימה, ההקרבה, המסורת וטיפוח שחקני הבית של פרגוסון, החליפה הציניות (ומילא זה, אבל היא הייתה מלווה בכדורגל מחריד!) של הפורטוגלי. הייתי עם הקבוצה בגמר הליגה האירופית בשטוקהולם (שבו גברה על איאקס), השחקנים צהלו על הבונוסים, האוהדים מחאו כפיים בנימוס והלכו לשתות משהו – זה לא היה אותו הדבר, וכולנו הרגשנו את זה דווקא ברגע השיא של הקבוצה בעידן פוסט -פרגי.

אם מוריניו סימל את אובדן הדרך על הקווים, הרי שעל המגרש היה זה פול פוגבה. שחקן שהציניות שלו התחרתה רק בזו של המנג'ר. ההישג העיקרי של פוגבה היה להראות שכאשר יונייטד מחליטה להביא למועדון את השחקן היקר בעולם (לשעתו), היא מסוגלת, אבל מעבר לכך האיש, שמעוניין בעיקר בצבע הפס בשיער ובתחזוקת רשימת העוקבים באינסטגרם, היה רוח רעה בחדר ההלבשה ועל הדשא. הוא לא היה לבד – ופה ושם הפגין משהו מהיכולת שהעלתה את מחירו, אבל המסר היה ברור, במיוחד שנזכרים שסר אלכס היה האיש שהעיף את פוגבה מהמועדון, כמה שנים לפני: פרגי לא גר כאן יותר.

ואכן, המנג'ר האגדי שבינתיים הספיק לנצח בתוספת הזמן לא רק את גמר הצ'מפיונס אלא גם את הקרב על חייו (אחרי אירוע מוחי), היה מעורב לא רק בניהול המשחק, טיפוח השחקנים, הנחלת המשמעת הטקטית וגם על המזל… אלא היה מעורב בכל הנעשה במועדון עד לרמת היחס בין הלוגו לגודל המפיות ב"רד-קפה" שבאצטדיון (אמיתי!).

כל עוד היה למנצ'סטר יונייטד ניהול סביר, ניחא, אבל כשהוחלף דיויד גיל באיש הפיננסים אד וודוורד, ניכר היה שהבעלים (ילדיו-יורשיו של מלקולם גלייזר, בעיקר ג'ואל ואייבי) מחפשים רק לשמור על הסכמי הספונסרים ולהמשיך למשוך את דמי הניהול, בעודם מנפחים את החובות. מנצ'סטר יונייטד, פעם אבן שואבת לכישרונות צעירים, הלכה מדחי אל דחי. ממועדון שהופך נער עם פוטנציאל ראובן עובד, כמו כריסטיאנו רונאלדו, לשחקן הטוב בעולם, למועדון שבו קריירות מסתיימות מהר. גם מסעות הרכש נראו הזויים: חצי מונדיאל סביר פלוס הספיק כדי להפוך את הארי מגווייר לבלם היקר בהיסטוריה, אנתוני מרסיאל (לא נטול כישרון, אם כי בעייתי) נרכש בסכום שעליו עוד מתבדחים בצרפת – והרשימה עוד ארוכה.

סוף הדרך?

את תחילת הסוף אפשר היה לראות במשהו שנדמה היה לרגע כרגע שיא: כריסטיאנו רונאלדו "נחטף" לכאורה מתחת לאפם של פפ גווארדיולה והיריבה העירונית השנואה. האמת כמובן לא יכולה להיות רחוקה יותר: הבעלים העשירים של סיטי התלהבו מהאפשרות להראות לחברים מפריז שגם להם יש כוכב על – ועמדו לסכם עם הטאלנט המזדקן. המנג'ר שלהם אהב את זה פחות, בלשון המעטה – עד שבנה תלכיד מנצח בקבוצה שהייתה פעם סמל ללוזריות, עכשיו יפרו לו את האיזון העדין בחדר ההלבשה? את ההמשך אתם יודעים: רונאלדו "השתכנע לחזור הביתה" אחרי שיחה עם סר אלכס – והשאר היסטוריה: חדר ההלבשה המלוכד, אולי הנכס היחידי שהותיר אחריו המנג'ר הנורווגי המפוטר, התפורר לגמרי.

עם כל האהבה לפנומן מפורטוגל, בדמיון עלתה תמונתו של סר מאט באזבי המנוח, שולח מהקבוצה את השחקן הגדול בתולדותיה, ג'ורג'י בסט, יהא כבדו ממוסגר על קיר הפאב ואומר לו: "בני, אף שחקן אינו גדול יותר מהמועדון". "לעולם לא נמות" שרים אוהדי יונייטד בסטרטפורד-אנד, באצטדיון שעודנו המאוכלס ביותר באנגליה בשיר שהוא קינה להרוגי אסון מינכן, אבל גם אם צריך יותר ממשפחה חמדנית אחת בכדי להרוג את מותג הכדורגל הפופולרי ביותר באיים הבריטיים, הרי שלכל הפחות הקבוצה גוססת ומתבזה. ברייטון? ברנטפורד? יחס שערים של 7:1 (וגם שער הזכות – עצמי!) ומקום 20 ואחרון בליגה.

ומילא זה, שחקנים כמו ברונו פרננדש ומרכוס רשפורד, שנחשבו למי שאמורים להוציא את הקבוצה לדרך חדשה, נראים כאילו פרשו ממשחק פעיל – וכאשר אריקסן, מי שמת וחזר לחיים, הופך למנהיג בקישור, מה הפלא שהקבוצה נראית כמי שזקוקה להחייאה?

אפשר כמובן להאשים את המאמן כבר אחרי 180 דקות מסויטות, אבל האמת היא שממש כמו שכתבתי כאן רק לפני שנה על סולשיאר החביב: המנג'רים במנצ'סטר יונייטד יכולים לכל היותר להיות הסימפטום, את המחלה חפשו מעבר לים. מנצ'סטר יונייטד זקוקה לחריש עמוק בסגל – ולפרסונה שתוכל לבצע אותו על הקווים, אבל כדי שזה יקרה היא צריכה קודם כל מנהל ובעלים שמבדילים בין כדורגל לכדור נוצית, למרות שלא הייתי ממהר לבטל את הבנת הכדורגל של הגלייזרים, אחרי הכל, איך ענה מלקולם המנוח כשנשאל מה הקשר של המשפחה לכדורגל?

"הבן שלי למד באנגליה ונהג לצפות במשחקים עם השותף שלו לחדר שהוא אוהד של טוטנהאם". וכשהמורשת הזו היא ששולטת בקבוצה עם המורשת המפוארת ביותר באנגליה, גם ברנטפורד יכולה לחגוג 0:4 כבר בדקה ה-35.