בשבת ציינו בליברפול שבע שנים להגעתו של יורגן קלופ, והמספר הזה סמלי למדי כי היה זה אורך הקדנציה שלו בשתי קבוצותיו הקודמות. במיינץ, מבחינה קלנדרית, הוא שימש כמאמן קצת יותר, לאחר שמונה בפברואר 2001 עוד כאשר היה שחקן פעיל, והתפטר במאי 2008. בבורוסיה דורטמונד הקדנציה נמשכה מעט פחות – הוא הוחתם בתחילת קיץ 2008 והודיע על עזיבתו בתום העונה, כאפריל 2015. לא צריך לספור כאן ימים או חודשים, אבל הרעיון הבסיסי ברור לחלוטין. לקבוצה שנבנית על ידי מאמן, אדיר ככל שיהיה, יש מחזור חיים – ובשלב מסוים הוא מגיע לסיומו.
קלופ לא פוטר מעולם כי ההערצה כלפיו לא ידעה גבולות בכל מקום בו עבד, אבל הוא חש בעצמו את העיתוי בו לא ניתן היה עוד להמשיך את הפרוייקט, בדרך כלל באיחור קל. במיינץ, אותה הפך ממועדון קטן בליגה השנייה לשם דבר בבונדסליגה, זה נגמר כשהיא ירדה בחזרה ב-2007 ולא הצליחה לעלות ב-2008. כל האוהדים רצו לראות אותו מנסה לחולל את הנס מחדש, אבל קלופו בחר ללכת, והדמעות זלגו. בדורטמונד, הקריסה בעונתו השביעית הייתה כה חדה שהצהובים-שחורים דורגו בתום הסיבוב הראשון ב-2014/15 מתחת לקו האדום. התאוששות מסוימת איפשרה להם לטפס למקום השביעי בטבלה הסופית, אבל קלופ החליט שזה הסוף – ושוב כולם בכו בטקס פרידה מרגש שלא יישכח.
זה עתה הוא סגר שבע שנים מלאות באנפילד, והאדומים לא בדיוק העניקו לו אתמול מתנה נאה לרגל האירוע. ליברפול הפסידה 3:2 לארסנל והתדרדרה למקום העשירי בפרמיירליג, במרחק 14 נקודות מהתותחנים שבפסגה – אמנם עם משחק חסר ביד. במאזנה שני ניצחונות בלבד בשמונה משחקים, וניכרת תחושה שהעסק הולך בכיוון הלא נכון מאז תחילת העונה. זה לא המשבר הראשון של קלופ בקבוצה, ודי להזכיר את סדרת הכישלונות בתחילת 2021 שכללה שישה הפסדי בית רצופים בליגה, אבל יש הבדל מסוים בין המקרים. אז נדמה היה כי משהו תקוע – שילוב של עייפות, כושר לקוי וחוסר מזל. הפעם זה קצת מעבר, כי הקבוצה נראית מפורקת. החלקים הפסיקו להתחבר למכונה, האיזון אבד, ושחקנים רבים מדי לא ממש מבינים מה הם אמורים לעשות על המגרש.
רבות דובר על ההחלטה של סאדיו מאנה לעזוב בקיץ ולעבור לבאיירן מינכן – והיא חשובה בשני מישורים. ראשית, זו אחת הסיבות המרכזיות למשבר, כי הסנגלי היה הדבק והשפעתו הייתה משמעותית מאוד גם מעבר להיותו כוכב על שכבש, בישל ואייש בנאמנות כל תפקיד שהתבקש. בלעדיו, חלק גדול מהלב והאופי של ליברפול נעלם, וייקח זמן עד שהקבוצה תמצא דרך למלא את החסר. שנית, המניעים לבחירתו לא הוסברו כראוי. מאנה אמר משהו תמוה למדי על רצונם של תושבי סנגל לראות אותו בקבוצה אחרת, אבל זה לא נשמע משכנע, בלשון המעטה. מה יכול היה לגרום לו לנטוש בגיל 30, אחרי שש שנים מזהירות? אולי תחושת מיצוי, הן ברמה האישית והן בהיבט הקבוצתי. אולי מאנה הרגיש שהפרוייקט של המייטי רדס בדרך להתרסקות והעדיף לא להיות שם כשזה יקרה. ואולי התחושה הזו התבססה בין היתר על חוסר היכולת שלו עצמו לשמור על מוטיבציה נאותה.
כי איך שלא תסתכלו על זה, לא קל לעשות את אותו הדבר במשך שנים ארוכות. קלופ הוא אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה בכל הקשור ליחסי אנוש ואינטליגנציה רגשית, אבל בשורה התחתונה הוא מיישם את אותה שיטה לאורך כל הקדנציה. 3-3-4, לחץ גבוה ואינטנסיבי, מעבר מהיר מהגנה להתקפה, שימוש נרחב מאוד באגפים ובמיוחד במגנים כשחקני התקפה לכל דבר, חיפוי הדדי. כל זה פנטסטי ויש לכך המון יתרונות, בין היתר כי חלק מהפעולות הופכות עם הזמן לאוטומטיות ולא מצריכות אפילו חשיבה, אבל אחרי זמן מה מגיע הרגע בו שחקן כזה או אחר עלול להרגיש מיאוס. לא נמאס לו מהעבודה, ובוודאי לא מהמאמן, אותו הוא ממשיך להעריך מאוד, אולם הוא לא מוצא בעצמו את הכוח לבצע את אותו הדבר שוב ושוב, לשמוע אותם תדרוכים פעם אחר פעם, להתאמן על אותם הדברים. ואולי הוא רוצה להמשיך ולהצליח, אבל משהו בפנים כבר לא מאפשר לו לעשות זאת.
אם זה קורה לשחקן אחד ספציפי בתקופה מסוימת, אפשר לטפל בו אישית, לתת לו זמן להתאושש, ואולי אפילו לספסל אותו כדי שיוכל למלא מצברים. אך אם התופעה מתרחשת אצל מספר גדול של שחקנים בו זמנית, מדובר במשבר בלתי נמנע מבחינה קבוצתית. ייתכן כי מאנה ברח כדי לא להגיע למצב הזה, אבל יתר חבריו נקלעו לצרה. מוחמד סלאח לא מזכיר את עצמו מאז תחילת העונה. וירג'יל ואן דייק לא מחזיק את ההגנה כמו בעבר, וגם לא מקרין מנהיגות. טרנט אלכסנדר ארנולד פחות יעיל בהתקפה מבעבר, אך חשוב מכך – הרבה פחות משקיע בהגנה. ג'ורדן הנדרסון מאבד יותר מדי כדורים ולא סוגר את השטחים כמו בעבר. פאביניו נראה לעתים כמו הצל של עצמו. ביחד, זה פשוט יותר מדי.
אז העונה הזו החלה עם תיקו 2:2 אצל פולהאם, שם פיגרה ליברפול פעמיים, נמשכה עם תיקו 1:1 מתסכל מול קריסטל פאלאס, ואז הגיע ההפסד המוצדק למנצ'סטר יונייטד – שהגיעה למפגש הגדול כאנדרדוג מוחלט בעקבות שתי תבוסות. ליברפול העניקה לאריק טן האח את הניצחון הראשון על ספסל השדים האדומים, במהלכו צרח ג'יימס מילנר על ואן דייק שלא התאמץ מספיק כדי לחסום את הבעיטה של ג'יידון סאנצ'ו. הצעקה הזו הדגישה עד כמה המצב חמור, וזה רק התדרדר מאז, למרות התשיעייה המהנה מול בורנמות' והניצחון עמוק בתוך זמן הפציעות על ניוקאסל.
ליברפול לא הייתה שווה יותר מ-0:0 בדרבי נגד אברטון, בו הפגינו הטופיז נחישות גדולה הרבה יותר, ומיד לאחר מכן באה התבוסה 4:1 בנאפולי בליגת האלופות. חלק מהשערים שספגו האדומים בדרום איטליה היו מדהימים בכדורגל מקצועני – אלכסנדר ארלונד ו-ואן דייק פשוט טיילו על המגרש בנונשלנטיות ואפשרו לשחקני היריבה לעשות מה שבא להם, בעוד ג'ו גומז תפס יום מזעזע ונראה כמו שחקן מליגת החובבנים. החיבור בין ההגנה לקישור ובין הקישור להתקפה נעלם לפרקי זמן ממושכים, והמחוייבות לא ניכרה בשטח.
פגרת הנבחרות לא עזרה לפתור את הסוגייה, אלא ההפך. החורים בעורף היו עצומים בתיקו 3:3 מול ברייטון, בו הפך ליאנדרו טרוסאר לאורח הראשון שכבש שלושער באנפילד מאז אנדריי ארשבין ב-2009. אתמול, כאמור, ספגה ליברפול שלישייה נוספת מארסנל, תוך הפגנת חוסר ריכוז. התותחנים נהנו לחטוף את הכדור בדקה הראשונה ולצאת להתקפה מסוגננת שהסתיימה בשער של גבריאל מרטינלי בדקה הראשונה. גם בתוספת הזמן של המחצית הראשונה, הם עברו ללא בעיות את אלכסנדר ארנולד ו-ואן דייק, ומרטינלי בישל לבוקאיו סאקה. שני שחקני האגף של ארסנל נתנו הצגה נהדרת, אבל זה היה קל מדי כי הם לא נתקלו בהתנגדות.
בעצם, השחקן היחיד של ליברפול שמפגין מוטיבציה עילאית מאז שהגיע בינואר הוא לואיס דיאס. הקיצוני השמאלי הקולומביאני הפך ללב הפועם של הקבוצה בהיעדרו של מאנה, והוא עושה מעל ומעבר כדי להחזיק את המרסיסייד בחיים. גם אתמול הוא היה הכי נמרץ, ואפילו ספג כרטיס צהוב בגלל תיקול באגף הימני דווקא. גם את שער השוויון הזמני של דרווין נונייס הוא בישל מימין, אבל אז נפגע עוד לפני השריקה להפסקה – והתחזיות הראשוניות לא מעודדות. אם דיאס יצטרף כעת לרשימת הפצועים, הרי שזהו אסון מבחינה מקצועית עבור קלופ.
הגרמני מנסה למצוא פיתרונות יצירתיים להצית את הניצוץ מחדש, ובשני המשחקים האחרונים אפילו שינה את המערך כדי לעבור ל-1-3-2-4. זה אולי הסתיים בניצחון לא משכנע במיוחד על ריינג'רס בליגת האלופות בזכות כדור חופשי ופנדל, אבל מתקבל הרושם שהרעיון רק פוגע בקבוצה. המצוקה במרכז המגרש מחמירה, סלאח נדחק לאגף הרבה יותר מדי ולא מנצל את כישוריו, השטח לדהירות של אלכסנדר ארנולד נחסם, ובפועל המערך החדש פשוט לא מתאים לסגל. ניתן היה לראות זאת בבירור אתמול, כאשר ארסנל שלטה במרכז המגרש מול הנדרסון וטיאגו החלשים.
האחרון אף ביצע את העבירה הגבולית ברחבה, שהביאה לשער השלישי של התותחנים, אבל לא השריקה השנויה במחלוקת של השופט הכריעה את המשחק. מעשית, התוצאה הייתה צריכה להיות גבוהה יותר. ארסנל הציגה יכולת גבוהה, והשלם שלה גדול כרגע מסך חלקיו. זה בדיוק מה שאפיין את ליברפול בעבר, אבל העונה המצב הפוך, כי חלקי הקבוצה לחלוטין לא מחוברים.
האם ניתן להציל את המצב? ימים יגידו, אבל בניגוד למה שהיה במיינץ ובדורטמונד, אין לקלופ כוונות לעזוב אחרי שבע שנים. הוא האריך באפריל את חוזהו עד 2026, והרצון להישאר כיום נובע לא רק מכך שהוא אוהב את העבודה ואת המועדון, אלא גם כי אין לו לאן להתקדם. מיינץ היתה קטנה עליו ב-2008, וגם אחרי דורטמונד האופציות היו מגוונות. מליברפול, בה הגשים את עצמו והגיע לפסגות חדשות, אין לאן להמשיך. קלופ לא יעבוד בקבוצות אחרות בגרמניה ובאנגליה, לא מתאים ארגונית לריאל מדריד, ולא מתאים סגנונית לברצלונה, בה משרת המאמן לא פנויה בכל מקרה. אם לא מתחשק לו לקחת פסק זמן ארוך, הוא צריך לנסות לבנות את הכל מחדש בליברפול, ולשם כך ייתכן ותידרש מהפכה של ממש בסגל, כי מחזור החיים של הקבוצה הזו תם.
"אנחנו לא רצים לאליפות", הודה אתמול קלופ, אבל המציאות חמורה יותר. במצבה הנוכחי, ליברפול לא רצה גם לטופ-4. היא סוג של קבוצת מרכז טבלה, ואפילו בורנמות' שספגה ממנה 9:0 – מדורגת מעליה. המפגש עם מנצ'סטר סיטי בשבוע הבא עלול להסתיים רע מאוד בנסיבות אלה.
מה דעתך על הכתבה?