הפרידה מ"קיסר רומא" פרנצ'סקו טוטי עצובה במיוחד כי זו פרידה מכל מה שמסמל עבורנו הכדורגל של פעם – שעבור רבים מאיתנו הוא היה הכדורגל כפי שכדורגל צריך להיות: נקי, תמים, בעל זהות ומשמעות, בעל עקרונות, אידיאולוגיה, סמל, דרך. בדור האחרון הכדורגל עבר את השינוי הכי רדיקלי בתולדותיו.
אותו שינוי כולל המון תופעות לוואי שליליות: הכסף העצום שמעורב במשחק, מועדוני כדורגל שהפכו לתאגידי על פערים כלכליים עצומים בין מועדוני העל לכל היתר, הגלובליזציה הדוחה שמסדרת לנו דרבי מילאנזי בפריים-טיים של הטלוויזיה הסינית (כלומר 12:30 שעון מילאנו) דגש רב על הצד השיווקי (מיתוג) של המשחק, שבירת הזהות הלאומית כתוצאה מחוק בוסמן (בדרבי הרומאי בשבת מבין 22 שחקנים הפותחים היו שלושה איטלקים בלבד), רובוטיזציה של המשחק דרך עיסוק יתר (טרחני ממש) בסטטיסטיקות וחשיבה אובר-מדעית שכוללת תוכנות שמנתחות לפרטי פרטים כל אלמנט במשחק.
פרנצ'סקו טוטי הוא הגעגוע לחלום הנפלא הזה שיש לנו כלפי המשחק היפה, עוד לפני עידן הטוויטר והפייסבוק, כשהרגלי הצפייה שלנו כללו ריכוז של 90 דקות במשחק עצמו, בלי הפרעות קשב. טוטי הוא זיכרון מתוק. 25 שנה של מקצוענות לעילא ולעילא, כישרון אדיר ויצירתיות של אמן, הכל במדי המועדון האחד והיחיד שלו בצהוב-אדום. וכמו שיש את הסיבוב של קרויף, הרולטה של זידאן, האלאסטיקו של רונאלדיניו והחיתוך של אריאן רובן, גם לטוטי יש מהלך שמזוהה איתו (לפחות בכדורגל האיטלקי) – בעיטת כפית ("קוקיאיו") – ההקפצה הקשתית העדינה מעל השוער. זה היה טוטי – רגל שמייצרת שני ניגודים הפוכים – בעיטת פצצה אדירה לצד רכות קטיפה של משי.
"אר פופונה" (התינוק המגודל בסלנג הרומאי, זוכרים את חגיגות השערים של טוטי עם האצבע בפה?) ייזכר כמי שהיה ונשאר ראש לשועלים. כלומר ראש לזאבים (הכינוי של רומא). בתחילת המילניום ריאל מדריד רצתה את טוטי, בן דודו הפציר בו להיענות בחיוב להצעה, רק כדי לשמוע את פרנצ'סקו גוער בו: "אני יותר מדי רומא!". אם אתה נולד וגדל במועדון על כריאל מדריד, ברצלונה או באיירן מינכן בעלי מסורת מפוארת, גב כלכלי אדיר ותחרותיות ברמה הכי גבוהה, זה יפה ומרשים אם תישאר במועדון הבית שלך כל הקריירה ותהפוך לסמל, אבל זה גם מתבקש (אם אתה מספיק טוב כמובן). אבל לשחק במועדון כמו רומא (שזה כמו טוטנהאם באנגליה), לא בין הגדולות של טורינו ומילאנו או של ספרד, זה וואו.
ואיזו קריירה מפוארת! אליפות אחת (2000/1) מתוך שלוש אליפויות בלבד בהן זכתה רומא. 783 משחקים במדי המועדון – שיא מטורף כאשר השני אחריו בהיסטוריה של המועדון, דניאלה דה רוסי, רחוק יותר מ-220 הופעות בקבוצה מהכמות הזו. 307 גולים במדי הג'יאלורוסי כשלמקום השני אחריו (רוברטו פרוצו) פחות מחצי (136). לטוטי יש 616 הופעות בסרייה A (תחשבו שעונה מלאה זה 38 משחקים בלבד) – מקום שלישי בכל הזמנים (הופעה אחת פחות מבופון, 31 פחות מהשיאן פאולו מאלידני), 250 שערי סרייה A מציבים את טוטי במקום השני בכל הזמנים (24 פחות מסילביו פיולה).
טוטי הוא השחקן המבוגר ביותר שכבש בליגת האלופות (בגיל 38), אחרי שדחה בגיל 11 הצעה להצטרף ללאציו (שחיזרה אחריו עוד לפני שרומא אותה אהד מילדות נכנסה לתמונה), טוטי – כמה סמלי – שיחק ב-44 דרבים של רומא מול לאציו (שיא) וכבש בהם 11 גולים (שיא יחד עם דינו דה קוסטה הברזילאי), ואסור לשכוח כמובן שהקיסר הוא אלוף עולם, לאחר שהייתה לו תרומה משמעותית לזכייה ב-2006.
ואלה רק המספרים היבשים, שלא מתארים את הבעיטות החופשיות המושלמות, בעיטת הפצצה, ההטעיות האינטלגנטיות, הכדרור האלגנטי והטאצ' – הו הטאצ' הנשגב שלו בכדור. וכמובן האישיות הכבירה שהתבטאה בכל דבר – מהמנהיגות, הנאמנות האינסופית ועד לחגיגות השערים (זוכרים את הסלפי שלו בדרבי נגד לאציו לפני שנתיים וחצי?) שהפכו אותו לאחד הכדורגלנים האהובים והמוערכים בעולם. בשביל למשוך קריירה כשחקן שדה עד גיל 40 צריך להיות מקצוען למופת, וטוטי – למרות חיי הזוהר שלו לצד אשתו המוחצנת אילארי בלאזי – היה בדיוק כזה.
עבד עם צוות אישי – מאמן כושר, תזונאית ושמר על הגוף שלו נהדר. העונה האחרונה הייתה שירת ברבור מייאשת אמנם (המאמן לוצ'יאנו ספאלטי הודיעה שטוטי לא ישחק מעל 20 דקות למשחק), אבל רק לפני שנה היה זה הגלדיאטור שעלה מהספסל לדקות האחרונות וכבש, בישל וניצח לרומא משחק אחרי משחק.
למרות כל מיני דיבורים (טוטי אמר לפני חודשיים שהוא שוקל לשחק עוד עונה, וספאלטי טען שאם טוטי לא יישאר הוא עצמו יתפטר), היה ברור לכל אורך העונה שזו עונתו האחרונה ככדורגלן רומא: יותר מדי תמונות שלו על הספסל (וכן, ראו את התסכול על פניו), מעט דקות משחק, דיבורים על ג'וב ניהולי, וכמובן – הצעד הגדול האחרון של המועדון – המינוי הרשמי בשבוע שעבר של מונצ'י האגדי מסביליה למנהל המקצועי של רומא. המטרה של מונצ'י ברורה – לבנות מחדש את המועדון כך שיוכל להוות יריב ליובנטוס הבלתי עצירה (אתגר עצום). והגאון הניהולי הספרדי ידע כשחתם במועדון שטוטי – סמל המשטר הישן של המועדון – עוזב, כפי שסיפור אתמול מונצ'י במסיבת העיתונאים הראשונה שלו ברומא (כשנותרו ארבעה מחזורים לסיום העונה הנוכחית). אבל רומא וטוטי לא נפרדים לגמרי. הוא יישאר במועדון כחבר הנהלה (חתום לשש שנים).
"רבים הולכים להתאבל כשטוטי יסיים", אמר אלסנדרו פלורנצי, סמל רומאי בהתהוות. ולא רק ברומא, גם אני קצת אבל ועצוב, ועוד אוהדי כדורגל רבים. נחמה פורתא, אמש בליגת האלופות לפחות קיבלנו תזכורת שיש לנו עדיין את ג'יג'י בופון.
מה דעתך על הכתבה?