ג'יאני בררה, עיתונאי/פילוסוף הכדורגל האיטלקי המיתולוגי, טען שהמשחק המושלם יסתיים בתיקו 0:0 לפי ההיגיון (ההגנתי – יש לומר) שבמשחק בין שתי קבוצות מאוזנות רק טעויות בהגנה יובילו לשערים. כמה אירוני, אם כן, היה מחזור סוף השבוע האחרון בו שלושה משחקים גדולים באיטליה (יובנטוס – לאציו, רומא – נאפולי, אינטר – מילאן) הניבו תשעה שערים, כולל חמישה בדרבי המילאנזי התוסס, שלא ראה כמות כזו חמש וחצי שנים – מאז מאי 2012 (2:4 לאינטר), ואילו המשחק המרכזי באנגליה הסתיים שוב ב-0:0.
בררה לא טעה לגמרי. ה-2:3 של אינטר על מילאן היה משחק אמנם מרהיב ומענג לצפיה, אך כזה שגם המחיש היטב ששתי הקבוצות ממילאנו עוד רחוקות משלמות ומגדולה. הדרבי של מילאנו היה רווי בטעויות הגנתיות, חלקן איומות ונוראות, שגרמו לשערים ולאינסוף מצבים – במיוחד במחצית השניה אחרי החילוף ההתקפי שערך וינצנז'ו מונטלה בהפסקה (החלוץ פטריק קוטרונה במקום הקשר פרנק קסי) ופתח את המשחק.
אינטר אמנם סיימה בניצחון ומרגישה נהדר עם 22 נקודות מ-24 אפשריות (ואחרי שניצחה בחוץ גם את רומא בתחילת העונה), אבל צריך לומר שתיקו היה תוצאה משקפת יותר לדרבי (ואלמלא הפנדל המיותר שגרם ריקרדו רודריגס זה היה מסתיים ב-2:2 שלישי רצוף בדרבי של מילאנו). הקבוצה של לוצ'יאנו ספאלטי אומנם מפגינה ווינריות, אופי, קור רוח וכושר גופני טוב בשמונת המחזורים הראשונים של העונה וזה היה הניצחון הרביעי שלה מתוך שבעה שהושג בדקות הסיום העונה. אבל הכדורגל שלה עוד לא סוחף, לא מרשים ונהנה בינתיים גם מלא מעט מזל ומעזרתו של השוער המצוין סמיר הנדנוביץ'. יהיה מרתק לראות איך אינטר תיראה במחזור הקרוב כשתתארח אצל המוליכה בעלת המאזן המושלם – נאפולי.
חלק מההצגה הטובה ביותר. איקרדי (AFP)
את ה-0:0 ה"מושלם" קיבלנו בשעמומון בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, שנה שיניה ברציפות שהמפגש ביניהן באנפילד מאכזב ולא מניב אפילו גול אחד. ז'וזה מוריניו שוב כהרגלו חירב משחק גדול. מנצ'סטר יונייטד הגיעה למצב בודד ב-90 דקות (רומולו לוקאקו במחצית הראשונה), ליברפול שלטה במגרש וניסתה אבל בקושי הגיעה לשני מצבים ודויד דה חאה (השוער הטוב בעולם כיום) נאלץ לספק הצלה אחת גדולה. בליברפול מרבים לבכות על משחק ההגנה של הקבוצה של יורגן קלופ, אבל הם צריכים להתגעגע לא פחות לחלוצי שפיץ סקוררים כמו לואיס סוארס או פרננדו טורס, כי מוחמד סלאח אולי שחקן אדיר אבל גם מחמיצן עצום, ועל כל גול שלו באות שלוש או ארבע החמצות גדולות.
בכל מקרה, אם חשבתם שהמשחק ההגנתי, הזהיר והמעוקר – בקיצור הטיפוסי – של מוריניו הזכיר כדורגל איטלקי, בראיון סוף המשחק שלו מנג'ר מנ'צסטר יונייטד בכלל דיבר כמו אדם מאסכולת הקטנצ'יו של הקאלצ'יו איטליאני (הכדורגל האיטלקי), כשסיפר ש"המחצית השנייה הייתה כמו שחמט, וקלופ לא פתח לי את הדלת לנצח את המשחק". מוריניו נימק: "חיכיתי שיורגן יעשה חילוף התקפי ויוציא את אחד משלושת קשרי האמצע שלו לטובת שחקן התקפה ויפתח את המשחק כדי שאוכל להמר. אז אתם בטח חושבים שאנחנו שיחקנו הגנתי, אבל ליברפול הייתה בבית ולא שינתה כלום".
בכלל בשנים האחרונות היריבות הכי גדולה בכדורגל האנגלי – בין יונייטד לליברפול – הניבה לרוב משחקים דלים ונשכחים. ואם מסתכלים על פתיחת העונה הנוכחית, עוד לפני ה-0:0 באנפילד גם צ'לסי – ארסנל הסתיים ב-0:0 דל וצ'לסי – מנצ'סטר סיטי הניב 0:1 בלבד לאורחים (למרות עליונות ברורה שלהם). ובאיטליה כבר קיבלנו העונה בין היתר 2:3 ללאציו על יובה בסופרקופה ו-1:2 בליגה, 1:4 של לאציו על מילאן, 1:4 של נאפולי על לאציו, 1:3 של אינטר על רומא ו-2:3 בדרבי המילאנזי.
הרס את הקלאסיקו האנגלי. מוריניו (GETTY)
הנה הנתונים הכלליים: העונה שעברה הסתיימה עם 2.96 גולים למשחק בסרייה א' (הכי הרבה מחמש הליגות הגדולות), 2.8 גולים למשחק בפרמייר-ליג. ושימו לב לזה – בתחילת העונה הנוכחית (2017/18) הליגה האיטלקית מעמידה 2.86 גולים למשחק, הליגה האנגלית 2.52 בלבד – וזה למרות שמנצ'סטר סיטי הנפלאה (29 שערי זכות בשמונה מחזורים) דורסת וכובשת עד כה יותר מכל קבוצה באירופה ומשפרת את הממוצע האנגלי.
אז לסיכום הנושא, הנה ההערה ההתקפית שלי לגבי המשפט הנצחי של ג'יאני בררה: מה שעושה את המשחק למושלם באמת, כלומר לחוויית צפייה (ספקטאקל), זה השילוב בין תעוזה ונטילת סיכונים של המאמנים והשחקנים ("מחשבה התקפית") שמובילה לטעויות הגנתיות לבין כוכבי התקפה שמתעלים אישית וקבוצתית על כוכבי הגנה. המשחק המושלם יכול להיות רק זה שגורם לקהל להיכנס לטירוף, לכן בלתי אפשרי שהוא ייגמר ב-0:0. אדרבא, הוא חייב להסתיים בשערים גדולים שגם יובילו לשינויים והתפתחויות עלילתיות וטקטיות שיספרו סיפור שלם על מעגל החיים של משחק הכדורגל, שהוא בסך הכל אלגוריה לחיים עצמם. עדיף שהחיים יהיו כמה שפחות משעממים וכמה שיותר מרתקים והרפתקניים.
הקלאסיקו העצום של ספרד – בין שתי קבוצות שחושבות התקפה – הוא לרוב לא מאכזב חוויה מושלמת. נקודת המוצא היא "איך אני כובש" לפני "איך אני לא קודם כל לא סופג". מה שמזכיר לי שבמקביל לדרבי של מילאנו שוחק בלה ליגה סוג של "משחק מושלם" – 3:6 לוולנסיה אצל ריאל בטיס עם תשעה כובשים שונים!
קונצרט התקפי. שחקני ולנסיה (AFP)
תחרותיות:
בזמן שבאיטליה אחרי שש עונות בשליטת יובנטוס מסתמן לו קרב אליפות מרתק עם צמרת הפכפכה, באנגליה מנצ'סטר סיטי מפגינה כדורגל איכותי ומשובח בהרבה מכל יתר הגדולות וברור שאם תמשיך כך לא תהיה לה תחרות והיא תזכיר את הדומיננטיות של יובה באיטליה מהשנים האחרונות.
נאפולי, עם שמונה ניצחונות בשמונה מחזורים העונה, ואם חוזרים עד העונה שעברה – כבר 13 ניצחונות ליגה רצופים ו-20 מחזורים ללא הפסד לקבוצה של מאוריציו סארי – מובילה בשתי נקודות על אינטר ובחמש על יובה ולאציו, כשגם רומא עוד בתמונת הטופ 4. גם מילאן מרתקת למרות שהיא מדשדשת (ארבעה הפסדים בשמונת מחזורים, מקום 10, 12 נקודות פיגור מנאפולי) אחרי שהוציאה בקיץ כ-230 מיליון יורו על רכש, והרבה סימני שאלה כבדים כבר צצים סביב המועדון ועתידו המקצועי ועוד יותר מכך הניהולי. ובכל מקרה, הליגה האיטלקית חזרה להיות מרתקת ותחרותית עם כדורגל נהדר.
מנצ'סטר סיטי התעללה 2:7 בסטוק סיטי אחרי שכבר כבשה שישייה לרשת ווטפורד וחמישיות מול ליברפול וקריסטל פאלאס. הפרש השערים שלה -4:29 ב-8 מחזורים – הוא הטוב ביבשת (יותר מנאפולי). וגם אם יש לה רק שתי נקודות יתרון כרגע על פני יונייטד בטבלה, ואפילו שיונייטד הפגיזה שש רביעיות בעשרת משחקיה האחרונים בכל המסגרות, פערי האיכות באיכות המשחק ההתקפי בין סיטי ליונייטד רחבים וברורים. זה נדמה כאילו פפ גווארדיולה בכלל מעביר השתלמויות על כדורגל התקפי לשאר המאמנים בפרמייר-ליג. המבחנים של סיטי יהיו כמובן להפגין יציבות לאורך זמן ולא לשקוע באביב (כמו שקרה לפפ בבאיירן מינכן), אבל הקבוצה של גוארדיולה כה מרשימה וכה איכותית ועמוקה שכרגע זה נראה הזוי להמר נגד זכייה שלה באליפות מרשימה.
הקרב הכי מרתק ביבשת. נאפולי מתכוננת לקראת סיטי ׁ(GETTY)
סיטי נראית נכון לעכשיו כקבוצה המרשימה והמפחידה ביותר באירופה. היא מארחת מחר לדרבי התכולות את נאפולי הלוהטת למשחק הכי מסקרן של המחזור – וכנראה של שלב הבתים כולו – בליגת האלופות. אם סיטי תביס את נאפולי, זה ישמש כתב הגנה ליריבות של התכולים בפרמייר-ליג, אבל מה אם נאפולי המהוללת של סארי תפתיע?
ביום רביעי ייערך באנגליה עוד קרב "אנגלי-איטלקי" בין צ'לסי לרומא, אבל מה לעשות שזה בכלל קרב כל איטלקי? הרי זו צ'לסי (שחווה תקופה רעה בפרמיירליג) של אנטוניו קונטה, בצלמו ובדמותו. ואכן, אם הטור הזה עוסק בהפיכה ההדרגתית של הפרמייר-ליג יותר ויותר לדומה לסרייה א' של השנים הקודמות, ראוי לסיים בתזכורת לכך ששני אלופי אנגליה האחרונים היו האיטלקים אנטוניו קונטה (צ'לסי) וקלאודיו ראניירי (לסטר).
מה דעתך על הכתבה?