בגמר הזה טמי אברהם ישחק. אולי זה "רק" קונפרנס ליג, אבל מבחינתו ומבחינת רומא זה עולם ומלואו. המועדון למוד הסבל לא זכה בדבר מאז הגביע האיטלקי ב-2008. התואר האירופי היחיד של הג'אלורוסי הוא גביע ערי הירידים אי שם ב-1961. בגמר גביע האלופות הביתי ב-1984, ממנו היו להם ציפיות כה גבוהות באולימפיקו, הם הפסידו לליברפול בפנדלים. הם רוצים להניף משהו, וגם ז'וזה מוריניו משתוקק לזכות במשהו. לא לחינם הוא בכה מאושר כאשר קבוצתו גברה על לסטר בחצי הגמר. הוא אפילו מגזים וטוען שזה יהיה ההישג הגדול בקריירה שלו. טוב, מותר לו להגזים. הוא אפילו מחוייב לעשות זאת. זה חלק מהמותג.
אברהם דווקא הניף גביע לא מזמן, ועוד את החשוב מכולם – ליגת האלופות. ואולם, זה לא היה רגע שמח במיוחד עבורו, כי בגמר מול מנצ'סטר סיטי הוא אפילו לא נכלל בסגל צ'לסי. 12 שחקנים היו על הספסל, כולל שני שוערים ובילי גילמור, אבל לחלוץ שצמח באקדמיה לא מצא המאמן תומאס טוכל מקום. כך היה גם בגמר הגביע האנגלי, וזה צרם אפילו יותר, כי אברהם היה מלך השערים של הכחולים במפעל. אמנם הוא הרשית במשחקים קלים יחסית – שלישיה מול לוטון ושער בברנסלי – אבל היתה לו תחושה חזקה שהוא ראוי לתגמול כלשהו. זה לא הגיע. הסקורר פשוט לא היה רלוונטי מאז החליף הגרמני את פרנק למפארד בינואר שעבר.
הקבוצה כמובן הצליחה מאוד בתקופה זו. טוכל גרף מחמאות מכל עבר, צ'לסי פיתחה מומנטום אדיר בכל החזיתות, ולא היה צורך לשנות דבר. אלה שנדחקו הצידה נשכחו, והיה ברור לאברהם שהוא חייב למצוא לעצמו קבוצה חדשה על מנת לא לגווע. החלום לפרוח בסטמפורד ברידג', שהחל להתגשם במהלך הקדנציה של למפארד, מת ונקבר. בגיל 24, הוא כבר לא יכול היה להרשות לעצמו להיות הנער ההוא שאולי יקבל הזדמנות מתישהו. הוא לא רצה יותר לנדוד בהשאלות, לא רצה להיות כלוא בסטיגמה. המגעים עם רומלו לוקאקו שתפסו תאוצה במהלך הקיץ, למרות שהבלגי רצה לכאורה להישאר באינטר, רק הדגישו זאת. עם הכוכב החדש בחוד, הסיכויים הקלושים שלו התאפסו לגמרי. הוא היה זקוק למישהו שיאמין בו באמת ויחליט במודע לבנות את החוד סביבו.
הכיוון הראשוני היה להישאר באנגליה. ארסנל ולסטר גיששו, אבל בסופו של דבר הוחלט לשנות אווירה באופן דרמטי הרבה יותר. ההצלחה של החבר הטוב פיקאיו טומורי במילאן גרמה לאברהם לשקול את הליגה האיטלקית, אותה שיבח באוזניו הבלם. בשיחה הראשונה, הציע לו מוריניו להעדיף את השמש של רומא על פני הגשם של לונדון, והפיתוי היה מסקרן. הם לא הספיקו לעבוד ביחד בסטמפורד ברידג', כי מוריניו פוטר בדצמבר 2015, והחלוץ קודם לראשונה לסגל הראשון במאי 2016 על ידי חוס הידינק, אבל הכירו היטב בכל זאת. אברהם שיחק מול מנצ'סטר יונייטד של הפורטוגלי במדי סוונסי, והמיוחד המשיך לעקוב אחרי התקדמותו גם בהמשך. הוא אוהב שחקני חוד חרוצים ומשקעינים כמוהו.
ההימור לא היה טריוויאלי. המוניטין של מוריניו נמצא בירידה, ואברהם קצת חשש להיזרק מתחת לגלגלי האוטובוס על ידי הבוס אם הדברים לא יסתדרו. ואיש הרי לא יכול היה להבטיח שהכל יהיה בסדר. אין הרבה חלוצים אנגלים שהתנסו באיטליה, ואלה שעשו זאת התקשו להסתגל לסגנון החדש. כל מי שגדל בצ'לסי יודע היטב את סיפורו של ג'ימי גריבס, שעבר מסטמפורד ברידג' למילאן ב-1960, התחרט תוך שניות וחזר ללונדון – הפעם לטוטנהאם. כך נוצרה, בעצם, היריבות המרה והיצרית בין שני המועדונים האלה. ואולם, מוריניו אמר את המילים הנכונות, והתחושה הכללית היתה מצוינת. טמי החליט ללכת בעקבות הלב. בניגוד לגריבס, הוא ממש לא מצטער.
"חשתי שינוי במעמדי", הוא אמר זמן קצר אחרי שדרך בעיר הנצח והתקבל בתשואות על ידי אלפי אוהדים. הוא כבר לא היה נער מהאקדמיה. הוא היה כוכב מרכזי תמורתו שולמו 40 מיליון יורו. במקרה של אברהם, תג המחיר ממש לא הפריע. בדיוק להיפך – הוא גרם לו להרגיש מוערך באמת, וזה משהו שמעולם לא קרה עד הסוף בקבוצת נעוריו. בצ'לסי תמיד היה דחף להעדיף רכש נוצץ על פניו. באולימפיקו הוא היה הרכש הנוצץ בעצמו. במשחק הבכורה מול פיורנטינה הוא סיפק שני בישולים. במשחקו השני הוא הפציץ את השער הראשון לרשת סלרינטנה. זה התחיל ברגל ימין. הצעד היה נכון.
העונה של רומא לא היתה מזהירה, וזאת בלשון המעטה. התקוות להיאבק על העפלה לליגת האלופות התאיידו להן עוד במהלך הסיבוב הראשון, וגם לאברהם עצמו היו לא מעט משחקים חלשים. למרות זאת, הוא מעולם לא סומן כשעיר לעזאזל גם אחרי הפסדים כואבים. התמיכה בו היתה גורפת, ונוכחותו של כריס סמולינג בהחלט עזרה לו להרגיש בבית. באמצע העונה הצטרף למושבה האנגלית ברומא גם אשלי מייטלנד ניילס בהשאלה מארסנל, ותדירות הכיבושים של אברהם עלתה בסיבוב השני. לשיאו, לפחות בכל הקשור ליציעים, הוא הגיע כאשר כבש את השער המהיר ביותר בתולדות הדרבי מול לאציו, כבר אחרי 56 שניות, והשלים צמד בניצחון 0:3. עבור האוהדים באדום-צהוב, זה שווה הכל.
במחזור הנעילה הוסיף אברהם צמד נוסף, ב-0:3 בטורינו, וסיים את העונה עם 17 כיבושים. הנתון הזה חשוב וסמלי, כי הוא שבר שיא של שחקן אנגלי בתולדות הליגה האיטלקית, שהחזיק מעמד במשך 60 שנים תמימות, מאז הפציץ ג'רי היצ'נס 16 פעמים במדי אינטר בעונת 1961/62. בנוסף, היה זה המאזן הטוב ביותר של שחקן רומא בעונת בכורה מאז גבריאל באטיסטוטה שהבקיע 20 שערי ליגה בדרך לאליפות בעונת 2000/01. ואם מזכירים את שמך בנשימה אחת עם באטיגול, סימן שהמצב לא ממש גרוע.
ואז היה גם בונוס של קונפרנס ליג. רומא לקחה את המפעל החדש של אופ"א ברצינות גמורה במהדורה הראשונה שלו, ואברהם נהנה עד הגג לשפר את מאזנו מול יריבות נוחות כמו זוריה וצסק"א סופיה. באביב הגיעו גם אתגרים משמעותיים יותר, ובחצי הגמר נגד השועלים הוא סגר מעגל מכל הבחינות. הפעם, בניגוד לגמר הגביע האנגלי אשתקד, הוא היה בסגל ובהרכב. הפעם, הוא הבקיע. הפעם, הוא גם ניצח את הקבוצה ששקלה להחתימו. הפעם, הוא גם יהיה על הדשא בגמר – הגמר הראשון בחייו אם לא מחשיבים את גמר פלייאוף העליה לפרמייר-ליג במדי אסטון וילה ב-2019.
זו ההזדמנות שלו לסיים עונה ראשונה מוצלחת מחוץ לגבולות מולדתו, לחזק את השאיפות להיות בסגל אנגליה במונדיאל, ולהתכונן במצב רוח מצוין לעונה השניה – שעשויה אולי להיות טובה אפילו יותר.
מה דעתך על הכתבה?