סלפי עם סלבה: יום חופש עם הסוס והחמור מתחת לאדמה

יום חופש במונדיאל. הסוס והחמור הולכים לשתות בבר ואנחנו מצטרפים. שוטים של וודקות, למה לא? אנחנו אוכלים דברים כמו הרוסים, כלומר, כל מה שגדל מתחת לאדמה. הם מאוד אוהבים דברים שבאים מתחת לאדמה – תפוחי אדמה, גזר, סלק, סלק אדום, גם כרוב וכרוב אדום הם אוהבים.

בכלל, חיים שלמים פה למטה. המטרו שנחנך במאה ה-19, גם המסעדה המפורסמת שנמצאת 65 מטר באדמה. כשהתחילה המלחמה הקרה, המדענים קבעו שאם ארה"ב תזרוק פצצת אטום היא לא תחדור לעומק של 65 מטר. היום, איפה שהיה פעם בונקר והיום יש מוזיאון בנו פאב ומסעדה. הזמנות? אולי לשנה הבאה.

(אלבום פרטי)

בכלל, העיר הזו מוסקבה ענקית ומלאת אטרקציות מתחת לאדמה. כשאתה רוצה להחליף מטרו מהליין הכחול ללין הוורוד, בדרך אתה רואה פסלי ברונזה עם מוטיבים מקומיים: אחת קוראת ספר, השני עם דיסקוס, אחד מלמד ילד, אחד עם כדור ביד כמו שוער וזה הרבה לפני לב יאשין. הכל קשור לחינוך ומתחת לאדמה, אין דברים דתיים.

הולכים הרבה הרבה כאן במוסקבה, גם למעלה. הרחובות מפוצצים וכולם הולכים. צעירים, מבוגרים, צעירות יפות מאוד, נשים עם ילדים. וזה לא עניין פשוט. ההליכה מבניין מספר 2 למספר 30 מרגישה כמו מסע של השייטת ממטולה עד אילת. מה שהזכיר את חברו של בני, ויטלי, שהמפקד צעק לו במסע: "ויטלי יש לי עיניים בגב", ויטלי מבלי להסס ענה: "המפקד אני לא מפחד מזה, נולדתי בצ'רנוביל, יש לי זנב".

(אלבום פרטי)

ביום החופש שלנו הלכנו לכיכר האדומה הכל כך מפורסמת שראינו בהרבה סרטים. אחד במאי, במה גדולה מול המוזולאום של לנין והעוצמה הצבאית שכל הזמן אצלנו בזיכרון, שכולה הצדעה למפקד העליון שלהם. בסרטים זה הרשים מאוד, במציאות זה מרשים עוד יותר. יצא לנו לראות מעל הקרמלין שני מסוקים נוחתים. חשבתי שבטח פוטין חזר עם אשתו ממסע קניות.

ואחרי יום של הליכות אנחנו חוזרים לפאב שמתחת לאדמה, הסוס מזמין עוד שוט של וודקה לחמור וסרגיי הברמן אומר: "חבר'ה 4 בבוקר (ויש פה עדיין אור), לכו הביתה כי אני צריך בבוקר לקחת את נטשה וגרישה לגן". "אוקיי", הסוס אומר, "בוא נלך לבית שלי יש לנו מה לשתות".

(אלבום פרטי)

נכנסים לבית. ארון מלא גביעים על המדפים. החמור שואל "מה כל זה?", "זה מהמרוץ בלונדון, זה מאבו דאבי, זה מלנקסטר, זה מסיבירסקייה…". "פששששש רציני אתה", אומר החמור. למחרת אותו הסיפר בפאב, 4 בבוקר והפעם החמור מציע "בוא לבית שלי יש איזה וודקה". נכנסים לבית קיר ענק בלבן ובסוף תמונה של זברה, הסוס מופתע, שואל "מה זה?". החמור עם חיוך ביישן עונה "זה מהימים ששיחקתי ביובנטוס".

לקראת המשחקים שיבואו עלינו לטובה, נתפלל ונדליק נרות, כמו שעושים כאן במוסקבה – עיר עם כל כך הרבה כנסיות מעל האדמה. הילה אישתי שתחייה מדליקה נרות כל יום שישי בבית. מה שבטוח זה שעתידנו לפנינו והטוב מחכה לנו קדימה. מעל האדמה.

(אלבום פרטי)