דמיינו לעצמכם שמדינה זוכה במכרז לאירוח גביע העולם באמצעות מצג שווא. היא מבטיחה להקים איצטדיונים ממוזגים בטכנולוגיה עתידנית, אשר יאפשרו לקיים משחקים ללא בעיה גם כאשר הטמפרטורה בחוץ מגיעה ל-40 מעלות. היא אפילו טוענת שניתן יהיה לקפל אותם ולתרום למדינות עניות באפריקה על מנת לקדם את הכדורגל. זה נשמע כמו אוטופיה, ובסופו של דבר – בחלוף מספר שנים – מתברר שזו באמת אוטופיה. אין לתוכנית הזו קשר כלשהו למציאות, והיא פשוט מתבטלת. המדינה מכריזה שהיא לא עומדת בתנאים הבסיסיים ביותר של המרכז ולא מסוגלת לקיים את גביע העולם בקיץ. מה צריך לעשות במקרה כזה?
דמיינו לעצמכם שמדינה אחת דורשת לשנות את כל סדר היום בעולם ולהתאים אותו לגחמותיה. היא מסוגלת לארח מונדיאל רק בחורף, ולכן הליגות האירופיות נדרשות לארגן פגרה באמצע העונה, ולדחוס את כל המשחקים – כולל שלב הבתים בליגת האלופות – לפרקי זמן לא סבירים שגורמים להאמרת העומס על השחקנים, שהיה גדול מאוד בלאו הכי. בצ'מפיונס-ליג נדרשות הקבוצות לשחק כמעט בכל שבוע, והמרווחים בין משחקים חשובים בשתי המסגרות עומדים על שלושה או ארבעה ימים. האם כולם צריכים לרקוד לפי החליל הזה ולקבל את ההנחיות מלמעלה כאילו אין ברירה אחרת?
דמיינו לעצמכם מדינה ללא מסורת כדורגל מתעקשת לארח את גביע העולם. היא מעולם לא הצליחה להעפיל טורניר בכוחות עצמה, מעולם לא הציגה נבחרת ראויה ברמה הבינלאומית, ורובם המוחלט של האוהדים מחו לגבולותיה יתקשו לנקוב אפילו בשם אחד של כדורגלן מהמדינה – בעבר או בהווה. נהוג שמדינות עם זיקה משמעותית לכדורגל זוכות לארח את הטורנירים הגדולים, ומעולם לא קרה בעבר כי מדינה שלא שיחקה בגביע העולם קיבלה את הזכות לארח אותו (אם לא סופרים, באופן טבעי ולוגי את שני המונדיאלים הראשונים, שנערכו בכל מקרה בעידן אחר לגמרי). זה לא מקרי. יש לכך משמעות, וזה משפיע על האווירה אותה נושמים המשתתפים והאוהדים.
דמיינו לעצמכם מדינה קטנה מאוד שמתעקשת לארח את המונדיאל לבדה. היא בונה המון איצטדיונים על שטח קטן שיהפכו בהגדרה לפילים לבנים אחרי תום הטורניר. אין לה מספיק מקום כדי לארח את האוהדים שעשויים היו לרצות להגיע בתנאים נורמליים במארחת נורמלית, ולכן המחירים במלוונות מאמירים, ובכל מקרה אין מרחבים מספקים על מנת ליצור את חגיגת המונדיאל הספונטנית.
דמיינו לעצמכם מדינה שחשודה בכך ששיחדה את כל מקבלי ההחלטות על מנת לזכות באירוח המונדיאל, שהעניקה הטבות כספיות מפליגות לא רק לבכירי פיפ"א המושחתים, אלא נעזרה אפילו בראשי מדינות. נשיא פיפ"א לשעבר ספ בלאטר טען לאחרונה כי נשיא צרפת דאז, ניקולה סרקוזי, הפעיל את כל כובד משקלו על מנת להעניק את מונדיאל למדינה שהתחייבה בתמורה לרכוש מצרפת מטוסי קרב. על הדרך, דאג סרקוזי אישית לסגירת העסקה שהעבירה את המועדון החשוב ביותר בצרפת, פריז סן ז'רמן, לידי המשטר שמארח את המונדיאל.
דמיינו לעצמכם משטר דיקטטורי שתומך בטירור ורומס זכויות אדם ברגל גסה, אשר מנסה לקדם את יחסי הציבור שלו ברחבי העולם באמצעות אירוח מונדיאל. הוא מבטיח שישמח לקבל את פניהם של כל האוהדים, אבל לקראת פתיחת הטורניר מפרסם רשימת כללים נוקשים שנועדו "לכבד את אורח החיים המקומי". בין היתר, אסור להפגין חיבה בפומבי, ואסור עוד יותר להחצין יחסי זוגיות הומוסקסואלים. כאשר ארגוני להט"בים מכריזים על נכונותם להחרים את גביע העולם, מגיבים גורמים רשמיים מטעם המדינה כי הם רואים זאת בעין יפה, כי "יהיה טורניר נקי ללא סוטים". השגריר שאמור לקדם את המונדיאל ברחבי העולם טען רק לאחרונה כי הומוסקסואליות היא "מחלה נפשית".
דמיינו לעצמכם מדינה שמשתמשת בעבדים כדי לבנות את האיצטדיונים ואת המתקנים לאירוח המונדיאל. יש לה משאבים כספיים בלתי מוגבלים, והיא מוכנה להעביר לדייויד בקהאם 10 מיליון יורו על מנת לגייס את פרצופו הנאה לשלטי החוצות, אבל לאנשים שעוסקים בבניה היא לא מעוניינת להעניק שכר נאות, וגם תנאי העבודה שניתנו להם היו בלתי אנושיים. לפי תחקירים שביצעו גורמים שונים, כולל העיתון גרדיאן והמגזין הנורבגי ז'וסימר, פועלים ממדינות שונות באפריקה ובאסיה, כגון הודו, בנגלדש, פיליפינים, אוגנדה, סודאן, גאנה וקניה, הושמו במחנות עבודה במלוא מובן המילה.
הם פותו באמצעות הבטחות נדיבות, נדרשו לשלם בעצמם על הטיסות ועל אשרות הכניסה, ואז הפכו לעבדים נטולי זכויות. אלפים רבים מהם מתו במהלך הקמת האיצטדיונים, אחרים הפכו לנכים, חלו או איבדו את השפיות. אלה ששרדו, גורשו ממגוריהם בסופם של הפרוייקטים, על מנת לשדרג אותם ולהפוך למגורים לאוהדים שהיו אמורים להגיע לטורניר עצמו.
כל אחד מהסעיפים האלה אמור להביא לפסילה מיידית של הזכות לארח את גביע העולם. רק דמיינו לכם שיש מדינה אחת שעונה על כל ההגדרות המדוברת – ובכל זאת גביע העולם מתקיים בה, וכולם מנסים להעמיד פנים שכך זה באמת צריך להיות.
קטאר שיחדה מאות בכירים וראשי מדינות כדי לקבל את האירוח, הבטיחה לעמוד בתנאי המכרז ושיקרה, קיבלה את הטורניר למרות שאין לה מורשת כדורגל מינימלית ולמרות שגודלה לא מתאים לאירוח אירוע מסוג זה, הכריחה את כל העולם להתאים את לוח הזמנים לאקלים שלה והרסה את לוחות הזמנים המקובלים, המשיכה להוות משטר דיקטטורי תומך טרור ופוגע בזכויות אדם, המשיכה לטעון כי הומוסקסואלים הם סוטים, הבריחה אוהדים שלא מסוגלים ולא רוצים להגיע למדינה מסוג זה, ובנתה איצטדיונים שיהפכו לפילים לבנים באמצעות ניצול עבדים שהובאו למדינה במרמה, חיו בתנאים מחפירים – ורבים מהם אף מצאו את מותם.
משהו צריך להיות ממש לא בסדר בעולם שלנו כדי שדבר כזה יוכל להתקיים. משהו צריך להיות ממש לא בסדר כדי שאירוע השיא לכאורה בספורט האהוב והפופולרי בתבל יגיע לשפל מוסרי כזה. משהו ממש רקוב כאן. מצד שני, זו לא הפתעה. העולם שלנו באמת רקוב, וכולם יודעים את זה. המונדיאל בקטאר הוא בסך מראה בה אפשר לראות בקלות עד כמה.
