במאי "פיפ"א: חשיפה": "כעסתי כשראיתי כמה אנשים העלימו עין מהשחיתות"

בתחילת נובמבר עלתה בנטפליקס סדרה דוקומנטרית בשם "פיפ"א: חשיפה", שגוללה את השחיתויות הסובבות את הארגון ב-50 השנים האחרונות. העיתוי, כפי שניתן לנחש, לא מפתיע – רגע לפני פתיחת המונדיאל בקטאר, הטורניר שמסמל יותר מכל את העסקנות, תאוות הבצע, תרבות המעטפות והשוחד.

מאחורי הסרט עמד הבמאי דניאל גורדון, שכבר לאורך שני עשורים משקיע את עיקר עיסוקו בקשר בין ספורט לזכויות אדם, בסיפורים האנושיים הקטנים שמאחורי הסיפורים הגדולים. ב-2002 גורדון, שבמהלך שנות ה-90 עבד בעיקר עבור ערוצי טלוויזיה כמו Sky, פרץ לתודעה עם סרט הביכורים שלו – "משחק חייהם" ("Game of Their Lives"), העוסק בקורותיהם של שחקני נבחרת צפון קוריאה לאחר הטורניר הסנסציוני ב-1966. הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל סולידריות שייצא לדרך ביום חמישי בסינמטק בתל אביב.

מדובר בסרט מאוד לא בומבסטי, כשהשאלה הראשונה שעניינה אותי היא 'איך' – כיצד הצליח גורדון לקבץ שבעה קשישים מהמדינה המסוגרת והמבודדת ביותר בעולם ולחשוף אותם בפני המצלמה. "כשאני מביט לאחור, אני לא בטוח", הוא משיב, "אני חושב שהתכונה של לא לקבל 'לא' כתשובה עזרה לי. אף אחד לא חשב שנצלם כל כך הרבה, שנוכל לעשות סרט שייתן כזאת הצצה פנימה. לא הפסקתי להאמין וכמוני גם החברים והמשפחה שהשקיעו מכספם וזמנם בסרט הזה. אחרי שסיימנו לצלם, BBC כבר נכנסה ואפשרה לנו להשלים את ההפקה".

מה הכי ריגש אותך בסרט הזה? היצירה שלו, הריאיונות, ההשלמה או אולי בכלל הפרס וההכרה שקיבלת עבורו?

"מעולם לא עבדתי כדי לקבל הכרה ולזכות בפרס. עבורי, הסיפור הוא הכול. מה שקרה עם הנבחרת הזאת והשחקנים האלה גדל עלי. בשבילי לפגוש את פאק דו ייק (השחקן שכבש את שער הניצחון מול איטליה בשלב המוקדם – ד.ר.) היה חלום. כל השחקנים שראיינתי הפכו לחברים וזה משהו שאני מוקיר עד היום. המסר שקיבלתי בסרט מפאק דו ייק, לפיו כדורגל לא משחקים רק כדי לנצח, הוא החזק ביותר שלקחתי איתי".

מכאן אנחנו עוברים לדבר על "פיפ"א: חשיפה", סרט שהציג את התמונה העגומה של העסקאות האפלות בארגון הספורט החזק בעולם. מסיפור אנושי שמעניק השראה כמו "משחק חייהם", גורדון יצר סרטים נוספים, כשהתחנה האחרונה שלו היא סרט על הרעב הבלתי נגמר לכסף, תאוות בצע בלתי נשלטת.

ב"משחק חייהם" ראינו גבורה, ב"פיפ"א: חשיפה" שחיתות וזוהמה. לאיזה ז'אנר אתה מתחבר יותר?

"עבורי זה לא הז'אנר, זה הסיפור. אני מנסה לספר והסרטים שלי מגיעים אל מאחורי הקלעים של הספורט, כי ספורט הוא דרך מצוינות להגיע למעמקים דרך סיפורים אישיים".

זה סרט חזק ובעיקר מכעיס, במיוחד לאור ההיקף והעובדה שרוב המשתתפים בשחיתות לא נענשו. גם אתה הרגשת את זה תוך כדי העשייה?

"במהלך השנים התחלתי להבין איך הדברים עובדים – הייתי נחוש לספר את הסיפור שמאחורי פיפ"א, שהחל במטרה לאחד את האנשים בעולם סביב הכדורגל עד לעידן המסחרי שבו אנחנו נמצאים היום. הכרתי חלק גדול מהסיפור, אבל ברור שכעסתי תוך כדי העשייה. אתה כועס לא רק בגלל מה שאנשים עשו, אלא גם משום שאתה יודע כמה אנשים העלימו עין, וכועס גם על אלה שדרשו 'להתרכז בכדורגל'".

כשמדברים על "מכעיס" מדברים על ספ בלאטר. נשיא פיפ"א לשעבר, היום בן 86, התראיין לסרט בלי בושה, כמעט כאילו הוא לא צד בעניין.

נראה שהריאיון עם בלאטר היה מרוכך יותר, שלא להגיד ידידותי ואוהד. הוא הציב לך תנאים לפני שהסכים להתראיין?

"הוא לא הציב תנאים ודיבר בחופשיות, ענה על כל השאלות, פשוט משום שהוא לא חושב שעשה משהו רע. כמו שהוא עצמו אומר, מבחינתו הוא לא אחראי לכל הדברים שנעשו שם. אני לא חושב שהשאלות היו מרוככות, פשוט הוא כבר נושק לגיל 87, מצב הבריאות שלו לא טוב במיוחד והייתה לי רק שעה כדי לראיין אותו. המצב האידיאלי היה לקיים את הריאיון הזה לפני כמה שנים, אז כנראה היינו מקבלים ממנו יותר זמן. עדיין, קיבלנו ממנו הרבה יותר משציפינו".

מה הייתה ההתרשמות שלך ממנו?

"הוא הגיע לריאיון כמו הסבא החביב, כמו הבן אדם שרוצה לשעשע את הנוכחים בחדר, לפלרטט עם הנשים בחדר. שוב, הוא לא חושב שעשה כל רע. התרשמתי שהוא לא יכול לקבל את העובדה שאיבד את כל הכוח שלו – הוא עדיין מאמין שהוא הנשיא האמיתי של פיפ"א".

בסיום הסרט רמזת שהשחיתות היא עדיין חלק מה-DNA של הארגון. אתה חושב שמשהו ישתנה בעקבותיו?

"לא, אין סיכוי. כמו שאמר לנו אחד המרואיינים, קודם אתה צריך להיפטר מהשחיתות בעולם, ורק אם זה יקרה תצליח להיפטר מהשחיתות בכדורגל".

בין "משחק חייהם" ל"פיפ"א: חשיפה" עשה גורדון עוד סרטים רבים, רובם קשורים לעולם הספורט אבל לא רק. ב-"Crossing the Line" סיפר את סיפורו של חייל אמריקני שערק לצפון קוריאה ב-1962. ב-2012 יצר עבור ESPN את "9.79", על ריצת ה-100 מטר המפורסמת של בן ג'ונסון בסיאול 1988, שיא עולם מדהים שנפסל בגלל סמים.

איזה מהסרטים הוא האוהב עליך ואיזה מהם היה הכי מתסכל?

"משחק חייהם" הוא הסרט האהוב עלי, אבל שני הסרטים שהיו לי הקשים ביותר הם "הילסבורו" על האסון מ-1989 ו-"Football's Darkest Secret", העוסק בניצול מיני שעולם הכדורגל התעלם ממנו. שם היו גם רגעים מייאשים. יש כאלה ביצירת כל סרט, אבל הצלחתי להשלים אותם. יש תסכולים שנמשכים יותר זמן, הצלחתי להתגבר על כולם".

ולסיום, על מה אתה עובד בימים אלו?

"כרגע אני יוצר סרט מאוד מעניין על ההסתננות של השטאזי לכדורגל המזרח גרמני בשנות ה-70 וה-80, אני אמור לסיים אותו בשנה הבאה. רציתי לעשות הפסקה אחרי הפרויקט עם פיפ"א, אבל כל מי שמכיר אותי יודע שהפסקות הן לא בשבילי. אני פשוט לא יכול לקחת אותן".

הסרט "משחק חייהם" יוקרן במסגרת פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, שיתקיים בסינמטק בתל אביב בין ה-1 ל-10 בדצמבר.