קורסאו: האי הקטן שחולם על המונדיאל
בעיקר בלילות נרקמות אגדות. בשעה שלוש בלילה, כשבישראל ישנים, עולות למחצית השנייה של משחקי מוקדמות המונדיאל נבחרות כמו קורסאו וסורינאם. אוהדי הכדורגל הישראלים נחשפו אליהן בזכות שחקני רכש שהגיעו לליגה הישראלית – קנג'י גורה ממכבי חיפה, קסאנדר סברינה, בראדלי קווואס ושחקנים נוספים.
אבל במדינות עצמן כנראה לא ביקרו רבים מהאוהדים הישראלים. ובכל זאת, כשהשחקנים יבקיעו וינשקו את סמל הנבחרת, יהיו מי שיתרגשו גם כאן.
קורסאו היא אי קטן השייך לממלכת הולנד בים הקריבי. אוכלוסייתה קטנה פי חמישים מזו של ישראל, אך היא נמצאת במרחק נגיעה מהעפלה למונדיאל. אולי יהיה נכון לומר שהעלייה שלה התאפשרה גם בזכות הרחבת הטורניר ל-48 נבחרות, אבל לא רק. קורסאו הגיעה למעמדה בזכות סקאוטינג מדויק, ניצול חוקי האזרחות והדרכונים, והרבה עבודה נכונה.
ייתכן שהדבר יכאיב לחלק מהקוראים, אך קורסאו היא דוגמה מצוינת לניצול חכם של החוקים החדשים. בעוד שמומחי כדורגל כבר מחשבים מה תהיה התבוסה הגדולה ביותר במונדיאל – 10:1 של הונגריה על אל-סלבדור, 9:0 של הונגריה על דרום קוריאה או יוגוסלביה על זאיר – בלילות עדיין נרקמות אגדות ונולדות סינדרלות.
ב-14 ביוני בשעה 12:00 תעלה קורסאו למשחק הפתיחה שלה במונדיאל מול גרמניה. איך זה ייגמר? את זה רק ההיסטוריה תקבע.
ירדן: הדשא של השכן ירוק יותר
הדשא של השכן ירוק יותר, וכנראה שגם סינטטי יותר, כי נבחרת ירדן עלתה לראשונה בתולדותיה למונדיאל.
בחמישה ביוני 1967 פתח צה"ל במתקפה נגד צבאות ערב, וביניהם ירדן, במה שהיה למכת הפתיחה של מלחמת ששת הימים. 58 שנים לאחר מכן, בדיוק באותו תאריך, עלתה נבחרת ירדן לראשונה בתולדותיה למונדיאל והשאירה אותנו אכולי קנאה.
בשנים האחרונות זוכה ירדן להצלחה רבה בעולם הערבי והאסייתי, וממצבת את עצמה כאחת הנבחרות הטובות ביבשת. היא הגיעה לראשונה לגמר גביע אסיה ולגמר הגביע הערבי. אמנם היא הפסידה בשניהם – לקטאר ולמרוקו בהתאמה – אך זהו הסימן הראשון להצלחה המתהווה, שהגיעה לשיאה עם ההעפלה לגביע העולמי.
אי אפשר לדבר על ירדן בלי להתייחס לשני היבטים משמעותיים מחוץ למגרש – משפחת המלוכה והצד הפוליטי-חברתי.
משפחת המלוכה הירדנית ידועה באהדתה לנבחרת. רג'וואה, אשתו של יורש העצר, הייתה אורחת קבועה ביציעי הגביע הערבי שהתקיים בקטאר בדצמבר האחרון. המלך עבדאללה מוסיף לשבח את שחקניה בכל הזדמנות, ומעל הכול ניצב נשיא ההתאחדות הירדנית וסגן נשיא פיפ"א, הנסיך עלי בן חוסיין, שהוא אחיו של עבדאללה. הם כמו הלוזונים אצלנו – רק בענק.
הנבחרת מורכבת בין היתר גם משחקנים פלסטינים, דבר שלאורך השנים היה בולט מאוד ביחסי האהדה בין הנבחרות ובין הקהלים.
על אף הסכם השלום ושיתופי הפעולה הביטחוניים בינינו, הלך הרוח הירדני אינו נוטה לאהוב את ישראל. גם כאשר נבחרות ירדן הזדמנו למשחקים מול ישראל בסיף, בכדורסל ובענפים נוספים, בחרו הירדנים, כצפוי, לפרוש.
נבחרת ירדן, "אל נשאמה" ("גברים גברים" בסלנג הירדני), הפתיעה את כולם בטורנירים האחרונים. האם נשאר לה כוח לעוד הפתעה אחת?
כף ורדה: הנבחרת הכי ישראלית במונדיאל?
המשפט הראשון על כף ורדה חייב להיות – אומרים כף ורדה או קאבו ורדה לפלצנים שבנינו, לא קייפ ורדה.
אחרי שהבהרנו את זה, זה הזמן להכיר אותה. כף ורדה היא מדינה קטנה פי 5.5 מישראל. היא קיבלה עצמאות מפורטוגל ב-1975, ובעיקר – חברה טובה מאוד שלנו. ברמה הדיפלומטית, היא נוהגת להצביע בעדנו באו"ם, וחברה טובה מאוד של ליגת העל שלנו.
עד 2024 לא היה כדורגלן אחד מכף ורדה ששיחק אצלנו בליגה. היום משחקים אצלנו כמה מהשחקנים הבולטים של הנבחרת. הראשון היה אוקלידס טבארש (קליי), שהתחיל בכפר שלם ועבר להפועל פ"ת. אחריו הצטרפו קרלוס פונק (הפועל ב"ש), אליסון טבארש (בית"ר ירושלים), הליו וארלה (מכבי ת"א) והרבירטו טבארש (מכבי נתניה).
כדורגלן מכף ורדה הפך לטרנד גדול יותר משוקולד דובאי.
בונוס קטן לחובבי הז'אנר – בנבחרת משחק גם החלוץ גילסון טבארש, שמוכר יותר בשם השני שלו, בנשימול (אין קשר לזיו).
אז אמנם ישראל לא העפילה למונדיאל, אבל כף ורדה היא כנראה הנבחרת הכי ישראלית במונדיאל.
היא זכתה להגרלה יחסית סבירה. ספרד ואורוגוואי כנראה יעלו משני המקומות הראשונים, והקרב על המקום השלישי יהיה בינה לבין ערב הסעודית. אם היא תשיג תוצאה מספיק טובה ביחס לשאר הנבחרות שיסיימו במקום השלישי, היא תצליח להעפיל לשלב הבא.
האם מדינת הטבארשים תצליח להגדיל את ההישג שלה?
אוזבקיסטן: קנבארו המושיע?
מחברה אחת של ישראל, לאחרת.
בתקופה הזאת אנחנו צריכים למצוא מקומות חדשים לנסוע אליהם, נטולי אנטישמיות. למרות שמדובר במדינה עם רוב מוסלמי, אוזבקיסטן היא מדינה חילונית בהגדרה, שמקיימת איתנו קשרים מדיניים וכלכליים כבר שנים וממנה יצאה אחת מהקהילות היהודיות העתיקות והידועות. בוכרים להתפקד!
אוזבקיסטן מאוד מזכירה את ישראל במשהו אחד ספציפי – היא בועטת בדלי מקצוענית. על אף שמדובר באחת מהנבחרות החזקות באסיה, היא הצליחה לפספס את ההזדמנות לעלות למונדיאל רבות בעבר.
עכשיו הכל נראה אחרת. אוזבקיסטן העפילה למונדיאל לראשונה בתולדותיה ובספטמבר האחרון היא זכתה בגביע האומות של מרכז אסיה אחרי ניצחון על איראן בגמר. חברה שלנו או מה?
בכלל, בשנים האחרונות הנבחרת נמצאת במסלול חיובי מאוד – מהנבחרות הצעירות, הנבחרת עד גיל 23 שזכתה באליפות אסיה (אבל הפסידה לישראל בשמינית גמר המונדיאליטו משער בתוספת הזמן של ענאן חלאילי), ועד הנבחרת הבוגרת.
כדי להשלים את המהפך מלוזרית לווינרית, בהתאחדות האוזבקית הבינו שצריך להביא מישהו עם ניסיון ורצון להוכיח את עצמו והשלימו את אחד מהמעברים המפתיעים של התקופה האחרונה כשהחתימו את פאביו קנבארו כמאמן הנבחרת בחוזה לשנה עם אופציה לארבע נוספות.
על פאביו קנבארו כשחקן, קצרה היריעה מלהרחיב – קפטן נבחרת איטליה במונדיאל 2006, שם הייתה לנבחרת הגנת ברזל בהובלתו ולבסוף גם הניף את הגביע, זוכה כדור הזהב, כדורגלן השנה בעולם וכדור הכסף של המונדיאל באותה השנה.
מצד שני, כמאמן, הוא פחות הצליח להותיר חותם, ולמעט תקופה קצרה בסין, הקדנציות שלו באירופה ובאסיה (כולל מאמן הנבחרת הסינית) לא השתוו לתקופות שלו כשחקן.
השידוך המפתיע בין אחד מהבלמים הגדולים בהיסטוריה, ששיחק במועדונים הכי גדולים, לנבחרת שרגילה לבעוט בדלי והיא חסרת ניסיון בגביע העולמי, נראה מוזר בהתחלה, אבל כשמתעמקים בו – זה יכול להיות השילוב המושלם.
קנבארו שצריך להוכיח שהוא ווינר גם על הקווים, ואוזבקיסטן שרוצה להשתחרר מתדמית הלוזרית.
כמאמר א. שני, זה או הצלחה ענקית או, רוב הסיכויים, התרסקות איומה.
מה דעתך על הכתבה?